מאמרים

השיח הפסיכודינמי במדינת ישראל שכיח ומתבטא במאמרים ובמחקרים המתפרסמים בכתבי עת ובאתרי האינטרנט. אתרי האינטרנט אִפשרו בעיקר לקלינאים לבטא את מחשבותיהם, תפיסותיהם התיאורטיות וניסיונם הקליני, אך כתבי עת שפיטים אִפשרו זאת פחות. זאת, כיוון שאין הלימה בין מספר הכותבים להיצע כתבי העת הקיים.

כשנעניתי לפנייה להיות שותפה להקמת כתב העת וללוותו בתפקיד יועצת מדעית, הבנתי, כחברת סגל בכיר בבית הספר לעבודה סוציאלית החוקרת את תחום ההתמכרויות וההחלמה, שאני לוקחת על עצמי תפקיד אחראי הדורש השקעה ועבודה רבה. עם זאת, ההבנה בדבר חשיבותו של כתב עת מעין זה והשאיפה הבלתי מתפשרת של העורך והצוות ל'מצוינות', שכנעו אותי שחשוב שאתרום מניסיוני ככותבת, כחוקרת וכשופטת בכתבי עת מדעיים – להקמת כתב העת ולביסוסו.

בכל יום אנחנו שומעים התבטאויות כגון "אני אוהב לשתות קפה"; "אני אוהב את הסימפוניה הזאת של בטהובן"; "אני אוהב את ההר הזה"; "אני אוהב ללכת ואני אוהב לשחות"; "אני אוהב את התמונות של רמברנדט ואני אוהב סתם לשוטט ברחובות"; וכמובן, "אני אוהב אותך"; "הוא אוהב אותי". כיצד אפוא נוכל לגשת לבירור התופעה האוניברסלית והמקיפה הזאת וכיצד נוכל לעסוק במקומה של האהבה בטיפול? ולפנינו עוד סוגיה, גדולה וחשובה – אם את כל התופעות האלה אנחנו מכנים במושג "אהבה", הרי שאין ספק שיש כאן משהו משותף לכולן. מוכרח להיות כאן מכנה משותף כלשהו לכל התופעות האלה שמוגדרות "אהבה".

מפתיע, ואולי אף אירוני, שהטיפול הפסיכואנליטי המתועד הראשון הוא מקרה של סיום טיפול חד־צדדי. סיפור הטיפול של פרויד בדורה, אידה באואר, הוא טקסט מרתק גם משום ששזור בו סיפור גילויה של ההעברה. פרויד מגיע בו למסקנה שהסיום הקטוע התרחש משום שלא נתן את דעתו מוקדם מספיק על הסימנים שהצביעו על נוכחותם של ההיבטים השליליים של ההעברה: "כאשר עוסקים בתיאוריה של הטכניקה האנליטית, נוכחים שאין מנוס מן ההעברה..." (פרויד, 2009, עמ' 97). דברים אלה של פרויד משקפים עמדה אמביוולנטית כלפי ההעברה, עמדה שמתקיימת עד היום לדעתי.

במאמר זה אני מתבוננת בקשר המורכב בין הבית הפיזי ובין המרחב הפנים־נפשי ובשימוש הרגשי שאפשר לעשות במרחב הביתי כדרך ליצירת מעטפת נפשית. אף שהבית משמש תמה חשובה בספרות הפסיכואנליטית, תאוריות פסיכואנליטיות רבות מפענחות את הבית כאובייקט ששואב את משמעותו מהדמויות המאכלסות אותו ומהיחסים עימן. ולפיכך, אף שרבות מהן מייחסות לבית משמעות סמלית חשובה, הן ממעטות להתבונן במרחב הפיזי של הבית הממשי ובהשפעתו האפשרית על החוויה הנפשית.

במאמר זה מתוארות התרומות החשובות אשר מציעה הגישה הפסיכודינמית לטיפול במשחק בילדים באומנה. הוא נכתב על רקע ספרות דלה בנושא הטיפול בילדים באומנה בישראל. אומנה היא הורות חליפית זמנית שמטרתה להעניק חוויה משפחתית עם דמויות מיטיבות לילד אשר הוריו אינם מסוגלים לטפל בו וחווה בדרך כלל טראומה מתמשכת בילדותו. הוצאת ילד מביתו גורמת לו חוויה טראומטית נוספת, והסתגלותו לאומנה תלויה בעברו ובהיסטוריית ההתקשרות שלו. מודל פנימי של דמות התקשרות מזניחה או מתעללת מפריע לילד לפתח קשר מיטיב עם דמויות טיפוליות חדשות.

שם אלוקים שגור על פיהם של בני אדם מאמינים כהרגל מושרש מילדותם. המאמר עוסק במאמינים באל אחד ובעיקר במטופלים מקהילה דתית חרדית. במאמר זה אנסה להבהיר את הדרכים השונות שמטופלים משתמשים בהן בשם אלוקים בתהליך הטיפול בפרט וביחסם אל מושג האלוקים בחייהם בכלל. בקליניקה השיח נסב על מצוקות החיים, על מצבי לחץ, קושי או כאב. הזכרת שמו של אלוקים בטיפול מקבלת אופי שונה מהיחס היום־יומי אליו

חלומות העסיקו בני אדם מימי קדם. היכולת לחלום ולזכור חלומות היא חלק מיצירתיותו של האדם ומיכולתו לפתור בעיות, והיא קשורה לבריאותו הנפשית. למרות זאת יש ירידה בעבודה עם חלומות בקליניקה הפסיכואנליטית. במאמר זה אנסה לתאר אחדים מההסברים לירידה הזאת בעזרת המונח "קונפליקט החלום"

במאמר זה יתואר תפקידה של "תופעת התקווה" (phenomenon of hope) בתהליך הדרכה פרטנית פסיכודינמית באמצעות שתי דוגמאות. פיתוח המושג תופעת התקווה התבסס על תיאור המושג תקווה בתאוריה הפסיכודינמית ובתאוריה הקוגניטיבית ועל המפגש עם נפגעי טראומה מורכבת