כרך א (2) #חלימה

למפגש ההדרכה יש פוטנציאל לעבודת עומק באזורי הנפש השוכנים במעמקי הלא־מודע של כל אחד ממשתתפיו. כדי שיתפתח אקלים רגשי־חווייתי מעמיק במסגרת ההדרכה, נדרשת יכולת להחזיק במורכבות תהליכי העברה־העברה נגדית שנוצרים בה ומתמזגים זה בזה בטריאדה ההדרכתית־טיפולית (מודרך־מטופל־מדריך). הדרכה מאפשרת היא הדרכה שיוצרת מרחב דיאלקטי שאפשר להכיל בתוכו את התווך המתקיים בין היבטים שקשורים להתפתחותו האישית של המטפל ובין התפתחותו המקצועית. מלבד זאת, הפרדוקס המובנה ליחסים טיפוליים וליחסים הדרכתיים, פרדוקס שקשור למה שנובע מהמטופל ולמה שנובע מהמטפל, מִתְחַיֵּה באופן שמאפשר לעבד תכנים גולמיים. במאמר זה אדגים, דרך וינייטות קצרות ממפגשי הדרכה, עיבוד באמצעות מנגנונים מהותיים לעבודת ההדרכה ולטיפול הדינמי: הכלה, הזדהות השלכתית, חלימה בהקיץ (reverie) ומימוש בפעולה (enactment). באופן עיבוד זה מרחב ההדרכה מאפשר למשתתפיו לכונן תקשורת של לא־מודע עם לא־מודע ושופך אור על האופן שבו התכנים הגולמיים של המטופל באים במגע עם העולם הפנימי הייחודי של המטפל. תהליכים חשופים אלה מתרחשים בין היתר מתוך ייסורים והתנגדויות, ואלה יוצרים בתורם אזורים מבוצרים ומושתקים שחוסמים את הפוטנציאל לעבודה נפשית מתמירה. לצד זאת, בזכות המוכנות לשהות יחד במצב משתהה וסופג, אפשר לפתח שפה נפשית ייחודית לזוג ההדרכתי, והיא יוצרת בתורה דימויים, מטפורות וחלימה.

אחת השאלות המרכזיות בשיח הפסיכואנליטי עוסקת בתרומת הטיפול לפיתוח היכולת ליצור ייצוגים אצל המטופל ולפיתוח יכולתו לחשוב את מחשבותיו. ביון תרם רבות לשיח זה בהציגו את מנגנון המחשבה הנשען על פונקציית אלפא. פונקצייה זאת מתמירה תחושות ורגשות לייצוגים שאפשר לחשוב עליהם. ביון תיאר את אפשרויות השימוש במושג חלימה (reverie) כדי לעזור לנו להבין את האופן שבו אֵם לומדת להכיר את התכנים המושלכים אליה מתינוקה, ובעיקר את חרדת הכיליון שלו, ואת האופן שבו היא נעזרת בחשיבה הזאת כדי להחזיר לתינוקה את חרדותיו לאחר שעיבדה אותן. במאמר זה איעזר בהגותו של הפילוסוף הצרפתי בשלאר כדי להרחיב את אפשרויות השימוש בחלימה. החלימה הפואטית שעסק בה בשלאר מאפשרת לנו לחשוב על המטפל כעל יוצר, ועל השיח הטיפולי כעל שיח יצירתי. אציג את האופן שבו השימוש בחלימה הפואטית בטיפול תורם להיווצרות דימויים אצל המטופל. אחר כך אציג את אופן החשיבה של בשלאר על החלימה הפואטית כחלק מפיתוח מחשבתו על הדמיון ועל הדימוי הפואטי וכנגזרת של תורת הדמיון שיצר. אמחיש את הקשר שלו להיווצרות הסובייקט בטיפול, את תפיסת הקשר בין האדם ובין העולם ואת חשיבותה של תפיסה זאת לחדר הטיפולים. את האפשרות לפתח את יכולת יצירת הדימויים של הטיפול אציג בעזרת דוגמאות קליניות. מלבד זאת אציג את אופן העבודה המתואר אצל אוגדן כ"דיבור־שהוא־חלימה", את ה"שרבוט המילולי" (verbal squiggle), את ה"האנשה" וכן את הדרכים שבהן המטפל משתף את המטופל בדימויים שעלו אצלו ומשתמש בהם ככלים שתורמים לפיתוח יכולת החלימה של המטופל.