דבר העורך הראשי

ד"ר אופיר לוי

החוברת הזו תתפרסם במציאות אחרת, שונה מהתקופה שבה נכתבו כל המאמרים שהתקבלו לגיליון ב1 (השלישי) של כתב העת 'בינינו'.  

     מציאות זו היא לא רק נחלתם של הכותבים והקוראים, אלא שלנו כעם – עם שהתעורר בבוקרו של יום שמחת תורה בשביעי באוקטובר למציאות של חורבן, הרג, אונס וחטיפות – זוועות שאדם מן השורה אינו יכול לשאת.

     לנוכח מציאות זו חזרנו אט אט להתנהל כעם – ובממדים קטנים בהרבה – בתוך מערכת 'בינינו', ועתה אנו מתכבדים להציג לקוראים ולאחרים את תוצרתו. כתב העת, היוצא במסגרת התוכנית התלת־שנתית לפסיכותרפיה פסיכודינמית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל אביב, בשיתוף עם "פסיכולוגיה עברית", כולל הפעם חמישה מאמרים שעברו גם הם שיפוט עמיתים אנונימי על ידי שני סוקרים הנחשבים מומחי תוכן לנושא המאמר, לצד הקפדה על כללי ה-APA-7. זאת ועוד, בגיליון זה התחלנו ביישומו של מדור חדש – מדור ביקורת ספרים, שינוהל בידיו האמונות של ד"ר יעקב מרגולין.  

     המאמר הראשון, "תנועה הדדית כמצע לרווחה נפשית: מתודת מחקר התייחסותית העוקבת אחר המטפל והמטופל בפסיכותרפיה פסיכודינמית", שחובר בידי ד"ר נחמה הכהן, כנרת שפירא־שדה ופרופ' רבקה תובל־משיח, מציג מחקר תהליך בפסיכותרפיה, תוך ניסיון לגשר בין 'שפת המחקר' ל'שפת הטיפול', באמצעות מתודה ייחודית: (Two Person APES – (TPA. המתודה כוללת סולם קידוד כמותני המבוסס על הקשבה איכותנית וקלינית, שבאמצעותו ניתן לעקוב בו־זמנית אחר שינויים ברמות איכות התנועה בין חלקי עצמי – אצל המטופל ואצל המטפל. מעבר להצגת תוצאות המחקר, ישנם במאמר שני תיאורי מקרה, המדגימים טיפול מוצלח וטיפול לא מוצלח. הממצאים מראים שיש חשיבות להתמסרות של המטפל לשהייה באזורים נפשיים עמומים ואף מנותקים של המטופל. התמסרות כזו מאפשרת את התחדשותה של התנועה הפנים־נפשית והבין־אישית מדיסוציאציה לדיאלקטיקה. בהתבסס על כך, החוקרות מציעות שלמתודת ה-TPA יש פוטנציאל לתרומה משמעותית מבחינה תיאורטית, מתודולוגית וקלינית לחקירת תהליכים הדדיים בטיפול.  

     המאמר השני, "מחשבות פסיכואנליטיות על בדידות: עיון במחזה Rockaby מאת סמואל בקט", שחובר בידי ד"ר ציקי כהן, מציע נקודת מבט פנומנולוגית על 'בדידות'. המאמר נעזר במחזה של בקט כדי להדגים רובד ייחודי של בדידות שלא ניתן לתקשר במילים. כל זאת כדי לציין כי מנקודת מבט פנומנולוגית־פסיכואנליטית, חוויית הבדידות איננה אירוע סטטי, אלא מאבק עיקש בין דחף החיים לדחף המוות; תהליך מתמשך ורב־שכבתי המתבטא בנסיגה פנימית, הידלדלות, הסתיידות איון נפשי. 

     המאמר השלישי, "הדרכה כמעשה אהבה: התבוננות קלייניאנית על התהוות העצמי המטפל בהדרכה מוסדית", שחובר בידי קרן אור מור, עוסק ב'מרחב ההדרכה' שיכול להיות חודרני, מגביל ומאיים; אך גם להתהוות כמקום של יצירה המשכית – כזה המציע למדריך ולמודרך אפשרויות של גדילה ושל התפתחות. המחברת מתבוננת במאמרה, בהתבסס על תיאורי הדרכות, בתהליך התהוות העצמי של המטפל במסגרת של הדרכה מוסדית, דרך נקודת המבט העשירה של התיאוריה הקלייניאנית ולבסוף. זאת בניסיון להדגים כיצד ההדרכה יכולה להפוך ל'מעשה של אהבה'; אהבה המניעה את האינטגרציה של האני, מאפשרת השתנות, ומסייעת בתהליכי התהוות העצמי של המטפל. המחברת שמה גם דגש במאמרה על תפקידו של המוסד ביצירת תהליכים אלו. 

     המאמר הרביעי, "מיניות המציצה אל חדר הטיפולים: המופע הקליני של מצב הנפש המיני 'הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת' בקרב נשים שגדלו בחברה החרדית", שחובר בידי רחל פורגס, עוסק במצב נפש מיני ייחודי, 'הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת', שאותו המחברת קושרת להצעותיו של דונלד מלצר. מצב זה – המתאר התארגנות נפשית פנימית ולא דפוסי התנהגות בפועל – רוֹוח בקרב נשים שגדלו ושהתבגרו בחברה החרדית, והוא מתקיים לרוב בשלב הגילי־התפתחותי שבמעבר מההתבגרות לנישואים, ובמהלכם. המחברת מנסה במאמרה להדגיש את תהליך ההתארגנות הנפשית של נשים בחברה החרדית כלפי מיניותן, ובזיהוי אופי החרדות, ההגנות והפנטזיות הלא־מודעות שלהן – כפי שהן משתקפות בשעה הטיפולית. בהתבסס על כל אלה, המחברת מדגישה כי היכרות עם מצב הנפש המיני הזה, ועם מאפייניו, יכולה לסייע למטפל הדינמי להבין את האתגרים הניצבים בפני מטופלות אלו. 

     המאמר החמישי, "היבטים של משחק ומציאות בטיפול בקבוצה של ילדים", שחובר בידי נתנאל זינגבוים, עוסק בטיפול קבוצתי בילדים דרך הדגש על הסביבה הטיפולית והדרכים שהיא יוצרת בעבור הילדים כך שהם יוכלו 'לשחק'. זאת מתוך הבנה שסביבה טיפולית מיטיבה והתפתחות היכולת לשחק הם שניים מהגורמים הטיפוליים המרכזיים בטיפול בילדים במסגרת קבוצה, מכיוון שהם מהווים את הצומת שבו מוחזק 'המרחב המעברי', שבמסגרתו מתרחש המפגש שבין דמיון למציאות; ואת החזקת המתח שביניהם. 

     הספר שאותו ביקש ד"ר יעקב מרגולין לסקור נכתב בידי הפסיכיאטר הקנדי ג'ואל פריס (Joel Paris)  מאוניברסיטת מק־גיל שבמונטריאל. פריס פירסם עד עתה יותר מ-25 ספרים, 50 פרקים בתוך ספרים ויותר מ-220 מאמרים. בספר "Psychotherapy in an Age of Neuroscience" (2017) מותח המחבר ביקורת על המודל של מדעי המוח (the neuroscience model), הדומיננטי כיום בתחום הפרקטיקה הפסיכיאטרית. הוא מראה כי למרות שמדעי המוח הפגינו הישגים ניכרים, הרי שלתחום מחקרי זה נודע עד כה ערך יישומי מוגבל בטיפול בחולים. המחבר מבקר את שימוש היתר הנעשה בהתערבויות הפסיכו־פרמקולוגיות ביחס להפרעות נפשיות שכיחות כדיכאון, חרדה ושימוש לרעה בחומרים פסיכו־אקטיביים. פריס גם בוחן מדוע רבים, אם לא הרוב המכריע, בקרב הפסיכיאטרים כיום משוחחים עם מטופליהם במשך 15 דקות, שבמהלכן הם בדרך כלל ממלאים שאלון המכוון לגילוי תסמינים קיימים ולזיהויים של קריטריונים אבחוניים לפי ה-DSM, ואינם מוצאים זמן להתוודע אל חייהם של המטופלים.
.

ד"ר אופיר לוי, עורך ראשי.