מיניות המציצה אל חדר הטיפולים - המופע הקליני של מצב הנפש המיני 'הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת' בקרב נשים שגדלו בחברה החרדית

רחל פורגס

עובדת סוציאלית מומחית בטראומה. עובדת כקלינאית במרכז מטיב – המרכז הישראלי לפסיכו־טראומה שעל יד בית חולים הרצוג, ובקליניקה פרטית. מחקרה "איזה מין אישה? שלא נדע! התפתחות תפיסת המיניות והעצמי המיני של נשים חרדיות במבט לאחור", נכתב בתמיכת האוניברסיטה העברית בירושלים ובהנחיית פרופ' שפירא־ברמן. מחקר זה פתח דרך להבנה מעמיקה של מופעים פסיכו־סקסואליים מושפעי תרבות.

תקציר

מאמר זה מציע להכיר במצב נפש מיני ייחודי, שאותו אני מכנה 'הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת', ומציעה להוסיף אותו לאלו שתיאר דונלד מלצר. מצב זה – המתאר התארגנות נפשית פנימית ולא דפוסי התנהגות בפועל – רוֹוח בקרב נשים שגדלו ושהתבגרו בחברה החרדית, והוא מתקיים לרוב בשלב הגילי־התפתחותי שבמעבר מההתבגרות לנישואים, ובמהלכם. מצב נפש מיני זה מהווה שלב ייחודי בתהליכי ההתמרה של הדחפים המיניים הילדיים והאינטגרציה של הדחפים המודחקים במיניות הבוגרת, והוא מתאפיין במנגנוני הגנה פרימיטיביים המופעלים לנוכח קונפליקטים עזים בין העצמי הליבידינלי לבין היחס לאובייקט. אצל נשים אלו, ההתמרה של הדחפים הליבידינליים ממיניות ילדית ופולימרית למיניות בוגרת מתרחשת באופן שונה, ללא קשר לאורח חייהן ולאמונתן בהווה. אראה שישנה לקוּנה תיאורטית וקלינית בהבנת ההתארגנות הנפשית של נשים אלה כלפי מיניותן, ובזיהוי אופי החרדות, ההגנות והפנטסיות הלא־מודעות שלהן – שהם ביטוייה של התארגנות זו – העולות בשעה הטיפולית. לפיכך מטפלות ומטפלים פסיכודינמיים מתקשים לדייק את הבנת עולמן הפנימי של נשים שגדלו ושהתבגרו בחברה החרדית, ולזהות את הדינמיקה הטיפולית איתן כשמדובר בתכנים הנוגעים למיניות שלהן.

     ההיכרות עם מצב הנפש המיני הזה, ועם מאפייניו, יכולה לסייע למטפל הדינמי להבין את האתגרים הניצבים בפני מטופלות אלו. בנוסף, אציע כי ניתן להמשיך לחקור מצב נפשי מיני זה גם בקרב אוכלוסיות נוספות.

מילות מפתח: מיניות, טאבו, נשים, החברה החרדית, העברה והעברה נגדית

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• הזדמנות למטפלת הפסיכודינמית העובדת עם מטופלות מהחברה החרדית לחדד את הקשבתה הטיפולית ואת ההיכרות שלה עם סוגי ההעברה ועם מאפייני הסיטואציה הטיפולית הכוללת. 
• הזדמנות לחידוד ההבנה הקלינית של המטופלות מהחברה החרדית ביחס לקשר שבין התרבות בחברה החרדית לבין ההתארגנות הנפשית הייחודית להן.

מבוא

המיניות של מטופלות ומטופלים יכולה להגיע לחדר הטיפול הדינמי בשתי דרכים. בדרך הראשית: המטופלת מדווחת על קונפליקטים ועל קשיים הנוגעים למיניותה, למשל כאלה הנובעים מעכבות בהתפתחות המינית או מקשיים וקונפליקטים הקשורים לניהול מיניות בריאה ובוגרת. אך יש גם דרך סמויה לכניסתם של תכנים אלה לחדר הטיפול, שדרכה מפציעה המיניות המודחקת והלא־מודעת של המטופלת. הטיפול הפסיכודינמי מבקש להתבונן בדרך סמויה זו בעזרת הפתיחות המודעת של המטפלת האנליטית אל הלא־מודע של המטופלת. בושארד (Bouchard, 1995) מתאר פתיחות זו ככלי בסיסי של המטפלת, שבעזרתו היא מזהה קונפליקטים מודחקים של המטופלת עם חלקים ליבידינליים לא־מודעים, ומפרשת אותם. 

     ההכרה בקיומם של חלקי מיניות לא מודעים, כאלה שלא עברו אינטגרציה בריאה במבנה הנפש ואל תוך המיניות הבוגרת, היא מבסיסי התיאוריה הפסיכואנליטית (פרויד, 2013ג). פרויד זיהה במגוון תסמינים נוירוטיים בחיי היומיום את גלגולי הדחף של המיניות הלא־מודעת, החותרת להשיג סיפוק חלקי ולתבוע את מקומה. בהמשך הוא גילה שבטיפול ניתן לשחזר אותה באמצעות יחסי ההעברה, ולימד על השַבתה לעצמי בעזרת פרשנויות בסטינג הטיפולי (פרויד, 2013ב). 

     מאז העולם השתנה מאוד בכל הקשור להכחשת המיניות. מגוון המופעים של המיניות האנושית אינם כה מודחקים עוד בחברה, כך שבמובן מסוים ההכרה של אדם במיניותו המודעת דורשת פחות חתירה מחוץ לתרבות, והעיסוק של מטופלים בתכנים הנוגעים למיניותם הוא פשוט ושכיח יותר. עם זאת, הגילוי המהפכני של פרויד בדבר המיניות הילדית הלא־מודעת, שחרף הדחקתה היא נוכחת ביחסים הטיפוליים ומגולמת בהם, לא התיישן והוא עדיין ניצב בבסיס ההבנה של הדינמיקה המתרחשת במרחב הטיפולי. 

     מיניות לא־מודעת זו מציצה אל תוך חדר הטיפול. היא חודרנית, מפתה ומסקרנת. מסתירה ומדירה ותובעת סיפוק, והיא מעוררת אשמה גם למול עמדות ליברליות ואנטי־דיכאוניות. זאת היות שקיומה, וקיומם של קונפליקטים המעוררים את הדחפים המיניים בילדות, הם תוצר של קונפליקטים במבנה הנפשי האנושי ולא רק של התרבות המוסרנית (פרויד, 1908).

     כאשר התוכן שמביאה מטופלת בוגרת מאזכר את חייה המיניים או עוסק במיניותה, בזהותה המינית או בקשיים ובקונפליקטים סביב מיניותה – המטפלת נדרשת להקשבה כפולה ולהבחנה עדינה בין קולה של המיניות הבוגרת ובין קולה של המיניות הלא־מודעת, זו המאפשרת להבין את ה"היבטים המזהמים את חיי המין של המטופל בעת הנוכחית", כדברי מלצר (2021, עמ' 97).

     המיניות הלא־מודעת נשמעת בעקיפין, כשהיא תובעת את סיפוקה ומשפיעה על היחסים הטיפוליים דרך ההעברה המזמינה את שחזורה. מלצר מתאר את נטייתם של מטפלים להתכווץ קלות כשמטופל מספר על חייו המיניים. לטענתו, תגובה זו אינה משקפת רתיעה מכניסת המיניות לחדר, שהרי המטפלת הפסיכודינמית אמורה להיות קשובה דרך קבע למיניות הלא־מודעת של המטופלת וערה לשחזורים שלה ולהתעוררותה בהעברה, אלא שתגובת הכיווץ נובעת מעמדה אתית ומדריכוּת המובילות לאינטרוספקציה; כאשר המטפלת נתונה גם היא למתחים של הישאבות לחודרנות ולחטטנות שאינם חלק מההקשבה הטיפולית, ולחרדות המתעוררות בהעברה הנגדית, והיא רוצה להישאר קשובה אליהם.

     ההבנה העקרונית לפיה החקירה הפסיכודינמית אין עניינה רק במיניות הממשית, אלא גם בפנטזיות הקשורות אליה, מצמצמת את הלחץ שבו נתונה המטפלת בעת ההקשבה, ומאפשרת לה לחזור ל־reverie. משכך, המטפלת יכולה להיעזר בהדהוד תחושותיה במונחים של העברה והעברה נגדית לפיענוח היבטים מיניים לא־מודעים שהתעוררו בחדר. 

     כך למשל, המטפלת תזהה בהעברה הנגדית התעוררות של דחף לחטטנות, תבחין בהיותה מודרת ומושפלת, או תחוש מפותה או נחדרת כשהיא עדה לתיאור טכני מפורט ונטול אָפקט של חיי המין של המטופלת. בעזרת סיטואציה זו, המטפלת תזהה את המבנה הפנימי המודחק שבו הליבידו מוסתר מן האובייקט ומשפיל אותו. ההעברה הנגדית פותחת אפוא שער ומזמנת עיבוד של המיניות הלא־מודעת של המטופלת. 

     חשיפת המיניות של נשים שגדלו כחרדיות מעלה אף יותר את חוסר הנוחות בקרב מטפלות ומטפלים. בפורומים ובקבוצות שונות של מטפלים אני עדה לכך לא פעם. לכאורה אין סיבה לכך, הרי אותם מודלים תיאורטיים משמשים לטיפול בכלל המטופלות, ואצל כולן אנו מצפים לראות וריאציות שונות של מופעי הנפש המינית. אבל במאמר זה אני מבקשת להבין את עודפות התגובה של מטפלים ומטפלות למצבים אלה, ולהסבירה.

     לדעתי, קיימת לקונה בתיאוריה הפסיכודינמית לגבי הכללת המיניות הלא־מודעת בנפש המינית הבוגרת בקרב מי שגדלו בתרבות שיש בה ציפייה להשהיית ההכרה, השיח והעיסוק במיניות עד חיי הנישואים. בתרבות שבה המיניות אינה מוזכרת במערכת החינוך ובמשפחה, והשיח התרבותי והאמנותי אפלטוני למדי. 

     בקרב מטפלים חסרה הבנה באשר לתהליכי האינטגרציה בין המיניות, כוחות האגו ומערך יחסי האובייקט הפנימיים אחרי השהייתן בשנות ההתבגרות באקלים נקי ממיניות גלויה. ללא מודל תיאורטי, עלולה המטפלת להתקשות בזיהוי עודפות תגובה והעברה נגדית, ולא להיות מודעת למידת הימנעותה מן השיחה על כך. שהרי לדברי ביון (2004), בהיעדר מבנה תיאורטי הולם תישמט התפיסה של אמירות מסוימות, והמטפל ימעיט ממשמעותן ויכפה על היחיד פרשנות מכלילה. 

     בפתח הסקירה התיאורטית אסקור בקצרה את ההתפתחות הפסיכוסקסואלית על פי התיאוריה של פרויד וממשיכיו, ובכלל זה התיאוריה של מצבי הנפש המיניים של מלצר, ואת מופעי שלביה השונים כמצבי נפש מיניים בקליניקה. לאחר מכן אתייחס למאפייני ההתארגנות הנפשית של מטופלות שגדלו בחברה החרדית, אעמוד על המפגש בין ההתפתחות הפסיכוסקסואלית למאפיינים התרבותיים שלתוכם גדלו, ואציג את האתגר של הנפש המינית בהכנה לחיי זוגיות ומיניות פעילה במקרים אלה. 

     בהמשך לאלה, אציע להוסיף מצב נפש מיני מובחן, שאותו אני מכנה 'הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת', ואדגים את טענותיי בעזרת הצגת מקרה. בדיוּן המסכם אציע לקשור בין אופי ההעברה וההעברה הנגדית כמאפייני 'העברת הסיטואציה הכוללת', ובין מצב הנפש המיני של הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת.

שלבי התפתחות פסיכוסקסואליים 

הספרות הפסיכואנליטית עוסקת בזיהוי הקשרים וההשפעות שבין המיניות הילדית לבין מערך יחסי האובייקט שפיתח הפרט מן הינקות. רבדים נפשיים אלו הם הבסיס להבנת המיניות באדם הבוגר, הן כשכבות נפשיות מודחקות או מעודנות, והן כרכיבים במיניות הבוגרת (פרויד, 1966). קליין (2003) תיארה את היחסים הליבידינליים כפנטסיה לא־מודעת במבנה הנפשי בין העצמי לאובייקט. מלצר פיתח את ההבנות האלה למונח בעל התרומה הקלינית 'מצבי נפש מיניים'. זוהי קטגוריה הכוללת כמה מופעים קליניים של המיניות הלא־מודעת ביחסים הטיפוליים – מופעים המקבילים לארגון הנפשי ולזהוּת, האופייניים לשלבים השונים בהתפתחות המינית הבריאה. 

     החלוקה של מצבי הנפש המיניים לשלבים, לפי מלצר, נשענת על כך שהאינטגרציה בין המיניות למערך יחסי אובייקט היא הישג התפתחותי המתרחש בשלבים. ההתפתחות הפסיכוסקסואלית לדידו כוללת מעבר מצורת התארגנות אחת והבשלה לזו שבאה בעקבותיה. מצב הנפש המיני הראשון הוא ילדי־פולימורפי, אחריו: החביוני, המתבגר לבסוף הבוגר. אף שמצבי הנפש המיניים נובעים משלבים התפתחותיים ומנוסחים ככאלו, מלצר סייג וציין כי "אין זו הגדרה תיאורית של קבוצת גיל, אלא תיאור מטא־פסיכולוגי של ארגון אישיות האופייני לקבוצת גיל זו" (מלצר, 2021, עמ' 69). 

     בכל מצב נפש מיני מאותגרים הדחף מזה והצורך בשימור הערך הנרקיסיסטי מזה, בעוד שהקונפליקט ביניהם משתנה בהתאם לשלב ההתפתחותי. זאת משום שהדחף המיני תמיד מכוון לאחר וזקוק לאובייקט, ובכך הוא יוצר איום על הגרעין הנרקיסיסטי. אובייקט התשוקה מעורר חרדה מהתלות באחר, חרדה מהכרה בחסר, מאיים לנפץ את האשליה האומניפוטנטית, ומעצים את הקנאה באובייקט.

     מצב הנפש המיני הילדי־פולימורפי נובע מן המיניות הילדית – שבה הנרקיסיזם שולט. תחושת הקיום האוטונומי, החיות והכוח של הילד הקטן, מזינים את המשאלה להשיג הנאות וסיפוקים באופן אומניפוטנטי ואגוצנטרי, וקושי להמתין לבגרות כדי לזכות בעונג של ההורים. מה שיכול להתבטא למשל בהעדפת עונג על פני השקעה ביצירתיות, או אוננות על פני משחק שיש בו תלות באחים. בהתאם, מצב הנפש המיני הילדי מאופיין בגמול מהתענגות אוטו־ארוטית ובשימוש באובייקט המעורר את התשוקה המינית והחפצתו.

   ארגון הנפשי־מיני בחביון מאופיין בהדחקת הדחפים המיניים ובאמנזיית ילדות, זאת כדי לשמור על האובייקטים/ההורים ועל אהבתם. גלגול הדחפים מגויס להשקעה נפשית בבנייה של כוחות אגו, ויסות ומוסריות, בניסיון לגבור על הקנאה והאומניפוטנטיות לטובת צורכי חברות והשתייכות.

     בהתארגנות הנקראת מתבגר יש עלייה בדחפים המיניים: הם פורצים את ההדחקה ומחפשים אובייקט ממשי להיקשר אליו. בשלב זה הערך הנרקיסיסטי פגיע, ותלוי ביכולת לבסס אהבה וקשר עם בני הגיל – מושאי המשיכה המינית. המתבגר מחפש אוטונומיה וזהות עצמית נבדלת מן המבוגרים שהוא או היא הזדהו עימם עד כה. 

     בחירת הזהות וגיבושה נעשות בתהליכים חוזרים ומתחלפים של הזדהות עם אובייקטים שונים וביצירת מערכות יחסים הדדיות איתם; בהפניית הדחפים המיניים אליהם; ובהתנסות ממשית ובפנטסיה. הדחייה והאכזבה מייצרים פגיעות וקריסה של הערך העצמי, המזרזים את המתבגר לעבר האובייקט הבא. כך, בהתחלפות מתמדת של הזדהויות, מתגלה ומתעצבת תחושת הזהות הכללית והמינית.

     לדעת מלצר, אם נמנעת החצנת הדחפים המיניים בתקופת ההתבגרות, הם נשארים בצורתם הילדית, מפוצלים מן הזהות העצמית ואינם מתעדנים לקראת שילובם ביחסים הדדיים. נוסף על כך, "כל זמן שפיצול העצמי והאובייקטים עודנו רב, תהיה חווית העצמי תנודתית מאוד" (שם, עמ' 68). 

     הגעה להבשלה התפתחותית של מצב נפשי מיני בוגר יותר היא הישג נפשי הנקשר להכללת הדחפים בזהות המתגבשת – תוך הכרה באחר. הזהות נבנית ומוחלפת באחרת, עד להשגת מבנה שמוכללת בו המיניות לרבדיה, והיא מגיעה לידי ביטוי במערכת יחסים ובהדדיות. 

השפעות של הדחקת מיניות תרבותית על מצבי נפש מיניים

לאור תיאוריה זו מתעורר קושי לסווג את מצב הנפש המיני של מתבגרת שגדלה בחברה החרדית לאחד מן המבנים שמציע מלצר. האם היא נכללת במצב מתבגר? מן הזווית ההתפתחותית אנחנו מניחים כי קיימת אצלה עלייה בדחפים המיניים הפורצים את ההדחקה החביונית. אולם מה עם החצנת הדחפים? במציאות התרבותית שבה היא גדלה – תרבות שבה המיניות נתפסת כרלוונטית בהקשר של נישואים בלבד, שיש בה הפרדה מגדרית וטאבו על שיח מיני עם ילדים ומתבגרים (Ribner, 2010) – אין מקום להחצנת הדחפים לעבר אובייקטים מקבוצת הגיל. משום כך, לא תיתכן התארגנות מבנית שהיא חלק אינהרנטי למצב נפש מיני מתבגר, ולהבשלתו לקראת המצב הבוגר. החצנת הדחפים נמנעת וְלוּ בשיח התרבותי או כמשאלה עתידית גלויה, מעצם היותה של חברה זו מאופיינת בהיעדר טרמינולוגיה לגוף המיני, בהשכלה מינית מועטה ובחוסר מודעות לגוף (Rosenbaum et al., 2013). 

     אף שאיתנותה של ההתפתחות הפסיכוסקסואלית של היחיד נתפסת כעמידה להשפעות תרבותיות וכעיקשת, האם אפשר לכלול כאמור את התארגנותן הנפשית של מטופלות אלה במה שמלצר כינה מצב נפש מיני מתבגר? מנגד, אין מדובר בהימשכות של גיל החביון. חסרה אם כך קטגוריה של מבנה נפש מיני למצבים אלו.

     מעניין למצוא כבר אצל פרויד את הספק לגבי ההתארגנות הנפשית מול הדחפים בתרבות שיש בה הדחקה של המיניות. בהערה מאוחרת למאמר "דיוקן עצמו" הוסיף פרויד: "תקופת החביון היא תופעה פיזיולוגית, אך אין היא עשויה להביא לידי הפסקה גמורה של חיי המין אלא באותם ארגונים תרבותיים שדיכוי המיניות האינפנטילית היא מעיקרי השקפת עולמם. אין הדבר כן אצל רֹוב העמים הפרימיטיביים" (פרויד, 1930, עמ' 292). 

     לאור אלה, אני מבקשת להציע מבט חדש על התארגנות מבנית־נפשית הנוגעת להתפתחות המינית בעת ההתבגרות של מטופלות שגדלו בחברה החרדית. לאחר מכן אתאר את האתגר הניצב בפני הנפש במעבר למימוש המיניות ולהחצנתה בבגרות. 

מצב הנפש המיני הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת

מחקר (פורגס, 2021) שבדק את התפתחות תפיסת העצמי והעצמי המיני של נשים חרדיות מצא כי המפגש בגיל ההתבגרות עם הדרת המיניות במבנים הפורמליים של החברה מביא להתפתחות שני ערוצים מקבילים ברכישה ובניהול של הידע המיני בקרב מתבגרות. ערוץ גלוי, שבו הלמידה מושהית ולא מתפתחת סכמה של ידע מיני ושל עמדות מיניות; וערוץ סמוי – שבו נרכש ידע מיני ממקורות שמחוץ לתרבות החרדית. יתרה מזאת, במחקר נמצא כי הנפש משתמשת בהגנה נוקשה לצורך פיצול בין שני הערוצים האלה, וקיומם מחזק בתורו את הצורך בפיצול. העמדה כלפי מיניות נעשית חיובית, ואפילו מאדירה ומקדשת, רק בבגרות ורק בתוך מסגרת של נישואים הטרוסקסואליים, אף שגם אז המיניות קשורה בחובות ובמגבלות. כך, לקראת הנישואים ובמהלכם, כאשר המיניות הופכת למדוברת, מתמוטט מערך ההגנות ונדרשת התארגנות נפשית חדשה. התארגנות זו שונה במהותה מן ההסתגלות הנדרשת בקבוצות אחרות עם הכניסה לחיי זוגיות. 

     כדי להבין את מאפייני המבניות בתקופת ההתבגרות המתקיימים בהשפעת התרבות בחברה החרדית, אין די להתייחס למקומה של המיניות בכלל החברה. יש להביא בחשבון גם את התנהלותה של חברה זו כ'תרבות מובלעת' (Heilman & Friedman, 1991) – כזאת המתבדלת, המרגישה מאוימת מצד תרבות החוץ, והרואה את עצמה כמי שמציעה אורחות חיים נכונים יותר. תחת התפיסה הזאת, הקושרת את המיניות לתרבות החוץ ומאירה אותה באור שלילי, בנפש המתבגר מתרחש תהליך מנוגד בכיוונו לתהליכים של החצנת הדחפים אל החיים הקבוצתיים, שהגדירו עבור מלצר (2021) את מצב הנפש המתבגר. 

     בעת ההתבגרות, נראה כי הנפש של הנערה החרדית מקבעת את הדחפים המיניים כרעים וכהרסניים, חשה חרדה מולם ובונה הגנות נגד החרדה מהדחפים. היות שעד הנישואים המיניות אינה מדוברת, אין דרך להבדיל בין הפנטסיה הלא־מודעת של המציאות הפנימית ובין המציאות החיצונית, ונוצרת עמימות מושגית המוזנת מחרדות בעלות אופי פרנואידי וכן מאשמה לא־מודעת ומפנטסיות פרוורטיות של המיניות הילדית. הפיצול המבני ממדר בין גיבוש הזהות והזדהויות עם אובייקטים כלא מיניים, לבין זיהוי הדחפים וניהול הידע המיני. היות שהידע מן המציאות על מין מגיע מן האחר, המהווה סיכון וחשוד בפיתוי לרוע, הוא מעורר חרדות והגנות סכיזואידיות. עם החצנתם הגלויה של הדחפים המיניים – לקראת הנישואים ובמהלכם – נדרשת התארגנות נפשית שתאפשר לעצמי הדחפי והליבידינלי לשהות לצד התייחסות לאובייקט כטוב וכאוהב ולא כרודפני ופוגעני (פרויד, 2012). בקרב נשים מקבוצה תרבותית זו, התארגנות זו נעשית מתוך דחק, תחת לחץ וחרדה מהכרת המציאות הנפשית. שכן לרוב נשים אלו ערות לתפקידה של המיניות בקשר זוגי שיש בו תשוקה, חברות, אינטימיות ונאמנות. 

     בנוסף, תהליכי העידון של הדחפים בגיל ההתבגרות מתרחשים תוך החלפה מתמדת של הזדהויות ובני זוג. ההגנות המאניות שבהתבגרות מסייעות בהכחשת סיכונים, ולמזעור ההכרה בנזק לאובייקט ועזיבתו לטובת אובייקט חדש (קשר נוסף). 

     אולם מארג החיים של הנשים מהחברה החרדית בה מוחצנים הדחפים המיניים לעבר אובייקטים ממשיים רק לקראת הנישואין, ההתנסות בקשר מיני ראשוני מתרחשת פעמים רבות סמוך מאוד לכניסה להורות. תהליך זה גורם להחצנת הדחפים המיניים לעבר אובייקט אחד והוא כרוך ברמה גבוהה של ציפיות ומחויבות. 

     התפתחות תפיסת המיניות והעצמי המיני אצל נשים אלו הנמצאות לקראת הנישואין מלווה ברצון לגלות את העצמי המיני ולחבור אליו, ולבטאו בקשר ממשי תחת עידוד תרבותי. על הרקע הזה מתעכבת ההכרה בארגון הנפשי הקיים, שבו נחווים האובייקטים הפנימיים והעצמי המיני כמאיימים זה על קיומו של זה (פורגס, 2021). 

     מצב כזה מגביר את הסירוב למציאות (רוט, 2017) לזיהוי המיניות העצמית ולהכרת העצמי כליבידינלי. ההסתגלות הנפשית לקשר שיש בו מיניות מעוררת בלא מודע משתמשת במבנה ההגנתי שבו היו מפוצלים היחס לאובייקט והדחפים המיניים, וכך משבשת את ביסוס הזיקה המינית לבן הזוג. מאידך גיסא קיימת הנעה ורצון להצליח לגלות את העצמי המיני לצד בן הזוג ולבסס אליו זיקה דחפית. הסובייקט לכוד בברירה האכזרית בין פרידה מהחלק הילדי למען שימורו, ובין פשרה שתביא להרס ההתארגנות. 

     אני רוצה להציע כאמור לראות במאבקים פנימיים אלו הכרוכים בהכללת המיניות בזהות העצמית מצב נפש מיני מובחן. למצב הזה אייחס שלושה מאפיינים הגנתיים הנוגעים למאבק בחרדות ולתסריטי הפנטסיה הלא־מודעת: שיבוש החשיבה והמנטליזציה בנוגע לידיעת המיניות; הגנה על האובייקט מחלקי דחף והיאחזות בסיפוקים מוסתרים; ובלבול מוסרי ביחס לעונג המיני. אדון כעת בקצרה בכל אחד מהם.

שיבוש החשיבה והמנטליזציה בנוגע לידיעת המיניות

בתקופת ההתבגרות, עם התעוררות הדחפים והחיפוש לדעת את עצמנו כיצורים מיניים ומאין באנו (קליין, 2022) – בחברות סגורות דחפים אלה נתקלים בחומת שתיקה ובהכחשה. החתירה לארגון הידע על המיניות מורגשת כבגידה בחינוך ובהורים, והדחפים נחווים בלא מודע כהרסניים. החשיפה לידע על המיניות מעוררת סדקים באמון במסרים התרבותיים, ובעוד שבמציאות נשמרת הנאמנות להורים/אובייקטים/חינוך, אובדן האמון בהם נשאר לא מודע, והוא נוכח כתחושת סכנה לנאמנות שמעוררת הסקרנות המינית. בשלב זה יש מתבגרות המשיגות מידע מיני בעצמן, ויש כאלה שהגנות פסיכוטיות מפרקות את החשיבה שלהן והן נאטמות לרמזים המיניים בעצמן ובסביבה (פורגס, 2021). ההיכרות עם המיניות מתקבעת אז כ'ידע על' ולא כ'ידיעה את', והידע המיני הוא רכושו של אובייקט מואדר הרוכש את אופיו החכם של סופר־אגו רודפני – מדריכת כלות, ספרים, רב, מטפלת זוגית או פסיכודינמית. אלה נתפסים כמחזיקים ידע קונבנציונלי וקונקרטי על קשר מיני 'נכון'. הם מעוררים יראת כבוד אך גם חרדות סכיזו־פרנואידיות, ונחשדים בסינון ידע על פי תפיסתם והצרכים שלהם. החרדה והאשמה הרודפנית מעכבת תהליכי חשיבה טבעיים ומתקיפה את החיבורים בין החוויה הפנימית והמסרים הנקלטים מן החוץ, כך משתבש ארגון הידע על המיניות, המודעות למיניות העצמי והיכולת לשער אודות האחר המיני. 

הגנה על האובייקט מחלקי דחף והיאחזות בסיפוקים מוסתרים

הפיצול של המיניות בגיל ההתבגרות מן העצמי מגן על המתבגרות הגדלות בחברה החרדית, אך גם מונע מהן להשיג אינטגרציה של הדחפים ולבסס זיקה בינם לבין אובייקט ממשי. אצל מתבגרות חרדיות מתרחש תהליך הפוך בכיוונו – הרחקת הדחפים מאובייקט ממשי. בהיעדר מודעות להיבט המיני, מתבגרות נאחזות בריגוש הטעון בחלקי דחף מיני או שהליבידו מוצא לו אחיזה בחלקי אובייקט לסיפוק הסמוי. המיניות הילדית והפולימרית מתקיימת כחלקי דחף, כלומר: מקובל לקרוא, לצורך ההפשטה, להישג ההתפתחותי של משיכה מינית לאובייקט שיש עימו יחסים משמעותיים כמצב אינטגרטיבי ו'שלם', שהרי בו מתעורר רצון לקרבה, לחיכוך פיזי, לחדירה, להצצה וכו' כחלק מהתקרבות נפשית וקשר מיני. ואולם אצל המתבגרת החרדית נמצא את המיניות מתקיימת כחלקי דחף: רכיבים של הדחף המיני המתקיימים בנפרד מהחוויה. היות שהנערה מפצלת את הדחפים המיניים, הדחפים מופיעים חלקים חלקים, למשל: דחף לחיכוך, לנראות או להצצה כרכילות, ולא כחוויה מגובשת של משיכה מינית לאובייקט מסוים. 

     כך למשל, דחף לחודרנות כהחדרה או כתשוקה להיחדרות יכול להטעין מערכות יחסים עם דמות בוגרת שיש בה מגע המעורר אקסטזה או מבט הנחווה כהתמזגות; דחף להצצה ולהחזקת תוכו של האחר באמצעות אגירת מידע עליו וחשיפה עצמית מוטענת בהתרגשות; התמסרות ליחסים שבוססו על שליטה וכניעה או ליחסים חוצי גבולות המעוררים ריגוש סאדו־מזוכיסטי; עוררות מינית מלווה בתחושת הכרח וכפייה, וכן טקסים אובססיביים־קומפולסיביים (מול איסור והיתר) הכרוכים בעונג. קיבעון של הדחף המיני כחלקי דחף בהתבגרות ובבגרות, מה שטבעי לילדות, נחשב כחלק מפרוורסיה בבגרות (פרויד, 2012). ואולם בעיניי, היעדר המודעות למיניות הוא מרכיב מכריע בהבחנת מצבים אלו. פרויד התריע על תנאים העלולים להגביר סיכון לקיבעון פרוורטי בגיל ההתבגרות, היות ש"כשנמנע הסיפוק הליבידינלי בדרך נורמלית" (פרויד, 2012, עמ' 46) יחפשו הדחפים ערוצים אחרים להתקיים בהם. ואולם פרויד התייחס להגבלת הביטוי המיני בהקשר של תרבות ויקטוריאנית, שלמרות איסוריה על פעילות מינית חיי היומיום בה רווּיים במתח מיני (צווייג, 1944) ומתפתחת הזדהות עם המיניות. 

     מלצר הבחין בין המבנה הפרוורטי להגנות פרוורטיות בעזרת המרכיב הקריטי של כוונת הרוע – הרצון לרוקן את האחר או לשלוט בו בניגוד לרצונו – וקבע כי פרוורסיה היא "התבוננות המחויבת באופן חד־משמעי לתפיסה של רוע" (מלצר, 2021, עמ' 116). אבל מכיוון שלמתבגרות אלו אין כוונה זדונית מודעת, התארגנותן הנפשית אינה מתגבשת לכדי מבנה פרוורטי. 

     חלקיות הדחף והשימוש בחלקי אובייקט משמשים אותן להגנה, כמו במצב החֶבְיוני. הן מגנות על האובייקטים מן המיניות מתוך כוונה טובה. בתחילתם של קשרים זוגיים ושל חיי מין, כשנרכשת מודעות לחוויה הדחפית לגווניה, נשים אלו נמצאות במצוקה: באופן פרדוקסלי היאחזות בסיפוקים הפרוורטיים מונעת ממערכת היחסים להרוס את האובייקט, אך חשיפתם בנוכחות אובייקט מאיימת בבושה ובהשפלה. 

בלבול מוסרי ביחס לעונג המיני

העמדה הערכית בחברה החרדית ביחס למיניות משתנה בחדות עם הכניסה לנישואים: מהיותה מגונה ומודרת היא הופכת למואדרת בשירות הקשר הזוגי. השינוי הזה משליך על תהליכי הפנמה והזדהות עם העצמי הליבידינלי במציאות הנפשית. עד להחצנת המיניות, ההתארגנות המבנית המאופיינת בהסתרת הדחפים המיניים של המתבגרת מהזהות המודעת שלה ומתודעתה נצבעת בשני גוונים. מצד אחד היא נשמרת מפיתויים ומאפשרת לשמור את הקשר עם אובייקטים הנתפסים כטובים, מכיוון שהם מגינים מהשתלטות הדחפים ומכניעה למיניות. מצד שני ניצבת פנטסיה המכוונת להרע: המתבגרת מסתירה את המידע המיני, ובכך היא מוליכה שולל את האובייקטים (החברה, ההורים) שרימו אותה – ומנצחת אותם. 

     לקראת הנישואין, כאשר עולות הציפייה התרבותית והתביעה הפנימית להפניית הדחפים המיניים לבן זוג והיא נתפסת כחיונית להעשרת וביסוס הנישואין, מצב המניע לאינטגרציה בין יחסי האובייקט והדחפים המיניים – מאופיין מצב הנפש המיני בהתחלפות לא יציבה של ההזדהות, ויש תנודה תזזיתית בין הזדהות עם העצמי הטוב והחלפתה באובייקט הרע, או הזדהות עם העצמי הרע והחלפתה באובייקט הטוב. בהקשר טיפולי, המטופלת מתקשה לזהות את הכוונות שלה ושל המטפלת: האם השיחה הבוגרת על מיניות היא הזמנה לגדילה בכוונה טובה, או שמא היא פיתוי לחבירה חתרנית נגד הטוב והמוערך.

     בכל אחד משלושה המאפיינים שתיארתי יש התייחסויות מפוצלות לאובייקט בנוגע לנדיבותו, לכוחו ולמוסריותו. בכל אחד מהמנגנונים נעשה שימוש במצבי נפש פרימיטיביים. ואולם נראה כי החרדה מהרסנות היא תוצר של בוחן מציאות, ולא של פנטסיה המכחישה מציאות. אני סבורה כי הפיצולים והאמביוולנטיות באשר לאחר ולעצמי הליבידינלי משליכים על החשיבות שמטופלות מייחסות לזיקתה הדתית של אשת המקצוע.

דוגמה קלינית

נועה, שנתנה את הסכמתה להציג את סיפורה, כבר נישאה ואינה בטיפול עוד. הטיפול התקיים בתקופת רווקותה בבגרותה הצעירה. היא הגיעה לטיפול כרווקה בת 23, כשהתחילה לעבוד כאחות בחדר מיון ובמחלקת ילדים. היא רצתה להתחתן, כמו רבות מחברותיה בחברה החרדית, אך גם חששה מכך, וחשה תקיעוּת וחוסר אונים כשנפגשה עם גברים. היא סיפרה שהבית שגדלה בו התאפיין בחינוך נוקשה לצד ביטויי אהבה, בצל מריבות אלימות בין ההורים. כיום, בניגוד גמור לאווירה הקפדנית ששררה אז בבית, 'איש הישר בעיניו יעשה' בביתה, אך הדבר מעורר עימותים בין בני המשפחה. 

     בנועה ניכרו קשיים פרה־אדיפליים ואדיפליים שאיני מתייחסת אליהם במאמר זה. אף שחוותה קשיים בתקופת החביון, היא התפתחה באופן תקין וסביר: בכיתה ובין החברות תפקדה בצורה סבירה, אך הייתה חיונית וחולמנית לסירוגין. היא זכרה כי התביישה במשפחתה מול חברותיה, כאופייני לגיל החביון, וגילתה דאגה אכפתית לאחיה ולאחותה. 

     בגיל ההתבגרות צמצמה נועה את הקשר עם הבית. בתיכון הייתה מלאת יוזמה, חברותית ואהובה ומצאה לה חברות מ'משפחה נכונה': בתיהן תוארו כבתים ערכיים, ששוררת בהם אווירה טובה וקיימת זוגיות מיוחדת בין ההורים, שם קשרה קשרים עם כל בני המשפחה. עם זאת, אף שהקשרים עם חברותיה היו קרובים לכאורה, היא מעולם לא סיפרה להן דבר על משפחתה והמיניות לא הייתה חלק מעולמה לצידם. 

     באותה תקופה נועה התחברה (כביכול כדי לתמוך בהן) לבנות עם התנהגויות סיכון מיניות והתנהגויות קצה שאין להן אזכור בשיח החרדי. הנערות שיתפו את נועה, כשהיא משמשת התומכת והמקשיבה והן ממשיכות בדפוסי הסיכון שלהן. אף שמדובר במצבי קיצון, בחברה החרדית לא מדברים על תופעות כאלו, ופעמים רבות נערות חרדיות בסיכון גולשות לדפוסים הרסניים בתחום המיני מהר יותר, משום שאין להן אמת מידה להשלכות ולחומרה שלהם. עבור נועה זו הייתה הדרך היחידה לדעת על המיניות ולהיות 'במגע' חי איתה. היא עצמה לא הזדהתה עם רצון להיות במגע מיני או בקשר מיני.

     באחת הפגישות הראשונות בינינו, כבדרך אגב, נועה תיארה חלק מהסיפורים ששמעה על ההתנסויות המיניות של אותן נערות. אף שהתכנים היו קשים ובוטים, לא פעם סדיסטיים ואלימים, מייד לאחר שהשליכה לעברי את התיאור לא הוזכר רישומו בנרטיב של עברה. היא כביכול הפקידה בידיי את הפרקטיקות המיניות ששמעה עליהן במה שאמיר (2020) כינתה 'וידוי מסך' – תיאור רווי בפרטים הממסכים את היעדר המשמעות האישית – העצמי המיני לא נכלל במה שנועה מצאה בו תיאור של עצמה. בפגישות אלה נועה תיארה את רצונה להינשא העומד אל מול האיום על ההתארגנות הנפשית שקיבעה בגיל ההתבגרות. נועה הניחה מפת דרכים לעולמה הפנימי: באזור המואר מתקיימים יחסי אובייקט טובים ו'משפחות טובות', ובמובלע קיים אזור ליבידינלי אפל וסדיסטי המודר מחיי המשפחה ונשמט מן הזיכרון. הפיצול ממנו והרחקתו מן הזהות התערערו כשנועה פתחה דלת למיניותה בתכנון חיי זוגיות ומשפחה. 

     ההתארגנות הנפשית והפנטסיה הלא־מודעת גלשו גם לפנטזיה המודעת של נועה על מבנה הקליניקה. נועה הגיעה ממרחקים לקליניקה בירושלים כדי להבטיח לעצמה אנונימיות. מדי פעם הביעה משאלות קוטביות בנוגע למקום המפגש: באחת – שהקליניקה תימצא במקום מרוחק מיישוב, רק עצים סביבנו ושמיים מעלינו, והשירותים יהיו מחוץ למבנה. באחרת – שאפגוש אותה בתוך חייה, במפגש בלתי־אמצעי עם הסדר הממשי: "אולי תבואי אליי? את תביני הרבה יותר טוב"; "היה בא לי שתהיי אצלנו בבית". משאלות אלו ייצגו באוזניי את הפנטזיה למפגש בהפרדה נוקשה בין חלקי העצמי השונים: במרחב אחד מתקיים עולם יצרי ותוקפני (כחיים בביתה), ובמרחב אחר טופחו יחסים אפלטוניים, שמורים מפנטסיות וחלקי דחף מיני של שליטה, כיבוש והצפת האובייקט, פנטסיות אלו המתלוות למתן שתן ושליטה בפי הטבעת במיניות הילדית הושלכו לחוץ (בשירותים).

     מבנה פנימי זה גולם בהעברה ביחסה של נועה גם לסטינג הטיפולי: נועה ראתה כאמור בחיוב את אחריותה להגיע לטיפול כאשר היא מרגישה אותו מיטיב ורוצה בפגישה. אולם היא גם חוותה את המחויבות וההתמדה שדורש הטיפול כרצון שלי, כאובייקט, לנצל אותה, להציץ לה וללכוד אותה כחלק מכפייה, השפלה וניצול, המסבים לי עונג ומספקים את צרכיי. זאת ועוד, נועה הזהירה אותי ישירות ובעקיפין מהפסקה חטופה של הקשר הטיפולי. כבר בשיחת הטלפון ובפגישה הראשונה היא ביררה את המדיניות שלי בנוגע לביטול פגישות ולהפסקת טיפול. היא סיפרה שהמטפלת הקודמת הציעה לדון יחד באפשרות להפסיק את הטיפול ואמרה שהיא ראתה בהצעה חוצפה. כשפירשתי לנועה שהיא חוששת להיות לפותה בידיי ונתונה לגחמותיי ושהיא מרגישה צורך לשמור על חירותה, משהו בה התחייך, כמו הסכימה להתחיל להיות איתי בקשר. נועה ביססה איתי בתחילת הטיפול קשר טוב, נענתה להצעתי להיפגש עימי פעמיים בשבוע והתמסרה למפגשים. שתינו זיהינו חיבור ממשי. היא שמחה לבוא לספר על עצמה, וגם אני חיכיתי לה. הבנתי את המבט בעיניה כמבקש שאפגוש באמונה שהייתה בה, כתקווה לטוב (Shapira-Berman, 2021), לפני שתשליך לתוכי את האמון ואתפש כזו שהרסה את התקווה והאמונה בטוב. היא סיפרה על ה'משפחות הטובות' שאימצה לה, על עבודתה הרגישה ועל יכולתה להיות בקשר טיפולי. בשלב זה דיברה בקצרה על היבטים מיניים בחייה, והחליפה נושא. הייתה בה פתיחות לפירושי העברה. ברגעים מסוימים, נינוחים, הביעה נועה הכרת טובה גלויה על היכולת להניח לפניי את חייה: "כשאני שונאת אותך זה כשאני שונאת את החיים, תביני, את בשבילי זה כמו החיים". ואולם המיניות ריחפה מעל הרגעים הטובים ואיימה לקלקלם.

     המלכוד הגיע כשנועה עסקה במיניותה בהקשרים שונים. כשהיא חשה שהיא מובנת ומוכלת הוצתה העברה, ובחדר הטיפול גולמה נפיצותם של יחסים טובים מול המהומה שהמיניות מביאה. כאשר היינו בשיח שלושתנו – נועה, אני והמיניות – דרמה של העברה תקפה בעריצות כל תנועה בחשיבה, ואחת מהשלוש הודרה בבוז. נועה השליכה עליי את הפיתוי, ההדרה, ההצצה והניצול. כל ניסיון התערבות שימש אותה כהוכחה לתוקפנותי הסדיסטית ולהתענגותי מן המציצנות בעודי מסתתרת מאחורי המקצוע. בהעברה נגדית חשתי כאילו נועה מבליעה לתוכה (incorporation) את כל המרחב הנפשי שלי ומפתה אותי לנסות להיחלץ מהדמות שהלבישה עליי, רק כדי שאחטוף מכה נוספת. בעיניה, לא נותר לי אלא לחשוב בבוז על המנגנונים ההגנתיים שלה, כדי לשמור על נפרדותי ועל יכולתי לחשוב באופן אחר; כך נהייתי מועדת לבטא סדיזם בפעולה. 

     נועה הציגה לי את המכשול העומד בדרכה לנישואים: היא נפגשה עם כמה גברים שהוצעו לה, כמקובל במוסד השידוכים, ותמיד חיכתה בחוסר סבלנות לסיום הפגישה. היא לא ידעה להוסיף על כך דבר, והאיצה בי לומר משהו. כשפירשתי זאת כחרדה להיכלא במערכת יחסים וכרצון שלא להתקדם בקשר, הרגישה מובנת ומבינה, אך דחתה בבוז את הקשר שהצעתי בין הדברים לסיטואציה הטיפולית. לפעמים היא הייתה מזכירה את רצונה להינשא, לרגע הייתה פונה אליי בתחנונים, מזכירה לי בתוכחה את ששכחתי – היא זקוקה לעזרתי, והיא חסרת אונים ושותקת: "נו? תעזרי לי!", "אין לי מה לומר. כלום". 

     התוכן הדל שהביאה נועה שנגע במיניות קשור להעברה העזה שלהבנתי סיפרה את הפנטסיה: התקווה והפנייה לעזרה ביטאו משאלה ליחס האובייקט ולאהבה, אך הם התחלפו באחת והיו למלכודת מפתה לאובייקט. משחשה אכפתיות מצידי הגיבה בבוז והציגה אותי כנאיבית. עצם האמונה שאפשר להיות לצידה ולהבינה הוכיחה שאני־בהעברה – האובייקט – טיפש, רמאי ומיתמם: "עד מתי אני אהיה אצלך? לא קורה כלום. מה עוזר לי הטיפול?". בחדר שוחזר ההרס שמביא העיסוק בדחפים כלפי אובייקטים המופנמים: היא בודדה ומיואשת לצד מטפלת נרקיסיסטית ומתעמרת, המונעת ממנה עזרה ומתענגת מדרישתם של כלליה. נועה חזרה וביקשה פרשנות והבנה, אולם כל מה שהצעתי נענה בלקוניות. בדרכים רבות ומבלבלות הכרתי את המערך המלווה את החשיבה על מיניות: האובייקט עונה לשאלות, אך התשובה מעורפלת. הספק התמידי נכח בהעברה, קשה היה לעקוב אחר חילוף התפקידים ביחסים בינינו: הכובש והנכבש, המציץ והנחשף, החודר והנחדר, המפתה והמנוצל. ייצוגים של חלקי עצמי ושל חלקי אובייקט נעו בסחרחרה והשתנו תוך כדי משפט או תגובה. 

     הרגעים שבהם נועה הביאה את המיניות שלה לטיפול התאפיינו גם בהימנעות. היא התקשתה לספר על דחפים לא מעובדים של מיניות ילדית: מיניות המלווה בפנטסיות נרקיסיסטיות, סאדו־מזוכיסטיות או פאליות, וגילויָם היה מלווה בבושה. כך למשל כשסיפרה על חברותיה מהתיכון, על הקולגה שקיימה איתה מגע מיני או על עוררות עזה המלווה רגש תוקפני. אולם במקביל לניסיון להשליך היבטים אלו מחוץ לעצמי שלה, השיחה הטיפולית הפכה ברגעים האלה לדרמה שדרכה חלקי הדחף מקבלים באופן רגרסיבי את סיפוקם הליבידינלי – במתח בין הצצה להיחשפות ("אני לא מרשה לך להסתכל עליי") או בין שליטה להישלטות ("נו! תגידי! את המטפלת!") ובשימוש חלקי וסדיסטי באובייקט לצורך עינוג ("אין לי מה לעשות פה היום, אני הולכת בעוד עשר דקות. בעצם את חייבת להישאר, עוד חמש דקות"). נוכחותם של הדחפים המיניים שחזרה חרדה מהרס וסיפוק בו בזמן. שוב ושוב, כשהתעוררו הדחפים הליבידינליים לאובייקט הם תעתעו והחליפו בין כמיהה בקרבה ובין תביעה להתענגות.

     ואולם ככל שהתבססו היחסים, כך העזה נועה להביא למפגש הטיפולי מחשבות ותפיסות מיניות. דרך סיפורים מחייה היא החלה לבטא עמדות וחששות לגבי הסכנות שבמיניות. היא הביעה דאגה ורגישות יוצאות דופן לאיתותי אלימות מינית שפגשה בעבודתה כאחות במחלקת ילדים או במיון, והפנימה אובייקט טוב כשצפתה בי "מטפלת באחרים" – מייעצת לה בנוגע להם. 

     אולם נועה הייתה מובילה את השיחה בינינו לכל הסכנות שמביאה המיניות למערכות היחסים, ולחוסר הביטחון שיש לאובייקטים שונים הנתונים לדחפים המיניים של האחר: במקום שיש דחפים מיניים אין ערבות לשלומם של ילדים, נשים וחלשים. נועה הייתה מגיעה כמנצחת לסיכונים אפשריים בסיטואציות שעליהן דברנו, ואז – כמו מעמתת אותי, האובייקט הטוב בהעברה – כזה שגם יודע להגן מן הדחפים. או אז היא הייתה מגלמת בהעברה את הסופר־אגו: היא דרשה להציל את חסרי הישע מדחפים מיניים, התענגה ש'תפסה אותי', בזה לי באכזריות והאשימה אותי בפתיינות ובנאיביות מול תוקפנות מינית. לעיתים הרשתה לעצמה להתמסר לפנטזיה משחקית חיובית לגבי מה היה קורה אילו טופלה אצלי כילדה, אך זו התחלפה בצער על הזמן שחלף. 

     כשהצעתי לקשור בין התייעצויותיה ובין צרכים, חרדות, תוקפנות ומיניות, היא ייחסה לי מחשבות זימה והרס של 'המשפחה הטובה' ושל האווירה הנעימה בחדר. בבת אחת דיברה אליי בגוף שלישי רבים – "אתם המטפלים", וייחסה לקבוצה זו רברבנות, נרקיסיזם ואומניפוטנטיות כלפי חלשים. האשמה והחרדה שעורר ההרס של האובייקט ואובדן טובו התערבו בהתרגשות: "אני לא באמת יכולה לדעת שאת לא כזו, תודי, יש מלא מטפלים כאלה!". 

     בהעברה, ובהזדהות השלכתית מעיקה, נועה חשפה אותי למבנה הנפש המיני המיוסר שלה. היכולת להיעזר בי בזיהוי ובגילוי העצמי המיני המפוצל שהתפתח בתקופת התבגרותה הייתה חלקית. הדינמיקה הזכירה לי בהיבטים מסוימים שחזורים של פגיעה מינית, ולכך אתייחס בדיון.

     משרוככו הביצורים שפיצלו בין הדחפים המיניים לבין מערך יחסי האובייקט, יכולנו לפגוש יחד את הפנטזיות שליוו את העוררות המינית שלה ושהטרידו אותה. אחרי תקופה ארוכה וקשה, כשפיסות מחייה המיניים הופקדו בידיי לעיכול ולעיבוד, כבר ידעתי שנועה חווה לא פעם בלילות עוררות גבוהה ודחף עז למגע מיני, ומתקשה להירדם. נועה גם סיפרה לי, המומה מעצמה, על עוררות שחשה כשעמיתה נגעה בה באופן מיני באחת המשמרות בעבודתה. היא ציינה כי היא לא מחבבת אותה כלל ובקושי זכרה מה שמה, והוסיפה מייד: "את לא מדברת איתי על זה", "אין לך זכות להזכיר את זה". אף שנועה התגאתה ביכולתה לשתף אותי ולבקש את עזרתי, היא לא יכלה לשאת את העובדה שהחזקתי בזיכרונות שהיא מחקה. כאשר קשרתי בין תובנה מסוימת ובין קשר עם העמיתה, הגיבה: "חצופה! אסור לך להזכיר את זה. את פשוט נהנית להשתמש בזה נגדי"; "מאיפה אני אדע שאת לא רוצה להשיג דרכי את הסיפוק המיני שלך? אי־אפשר לסמוך על מטפלים". אט אט השתנה הקשר. תחילה הוא התאפיין בחביבות, במשחקיות, בשיתוף ובפתיחות, אך כעת היא ביטאה כלפיי תוקפנות והאשימה אותי בשליטה סדיסטית ובהתענגות פרוורטית בהצצה לחייה. 

דיון 

התקיעות שחשה נועה בתקופת השידוכים הייתה הגורם לפנייתה לטיפול. הפגישות עם בחורים למטרת קשר זוגי מיני הביאו לזעזוע במבנה הנפש המינית שלה, שהתקבע בהגנתיות בגיל ההתבגרות; מבנה שיש בו פיצול בין דחפים מיניים ליחסי אובייקט. את ההתארגנות של הנפש מחדש הצעתי לראות כמצב נפש מיני ייחודי שאותו כיניתי הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת, ועמדתי על שלושה מאפיינים שלו – שיבוש החשיבה והמנטליזציה בנוגע לידיעת המיניות, הגנה על האובייקט מחלקי דחף והיאחזות בסיפוקים מיסתוריים ובלבול מוסרי.

     זיהויים של מצבים אלו בצמידות לתוכן מיני חשוב כדי ליצור הבחנה בין מצב נפש זה למצבים פתולוגיים אחרים. השינוי המהיר באווירה שבחדר הטיפול מקשה על המטפלת לעבד את ההעברה הנגדית. ההתחלפות המסחררת בין התפקידים מבלבלת, ולמטפלת קשה לזהות אם היא מגיבה כפרשנית או כאובייקט המצוי ביחס עם המטופלת, ומהווה מושא להשלכותיה (ראקר, 2010). המטפלת עלולה למצוא את עצמה משחזרת את המאבק ואת חילופי ההגנות הבולעניות והאומניפוטנטיות שבין העצמי לאובייקט, ולפרשם כאקט שנועד להיפטר מההשלכה המסיבית או שנובע מדחף סדיסטי להשתלט על תוכן עולמה של המטופלת (Sodre, 2013). מצב זה הוא חלק מעיבוד הנפשי שתובעת האינטגרציה של המיניות עם יחסים וערכים אחרים. אפשר לראות את התהליך הזה כמקביל להתחלפות הזהויות המתמדת האופיינית למצב הנפש המיני בעת ההתבגרות: המטופלת מעבדת את הדחפים המיניים בתהליכי הפנמה והחצנה מול אובייקט ממשי שהיחסים עימו יקרים לה. 

     הפנטסיה המסופרת למטפל בהעברה, לדברי מלצר (2021), מאפשרת להכיר את הדחף החלקי המפוצל והמודחק במצב הנפש המיני הנוכח בטיפול. במצב של הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת, הדחף של המטופלת לדעת את עצמה כיצור מיני לא יגיע בצורת שיחה ישירה אלא דרך תהליכי העברה נגדית. אני מוצאת כי אחת הדרכים המסייעות לזהות מצב נפש מיני של הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת היא האינטנסיביות של החוויה ועוצמת האפקט סביב ידיעת המיניות. תחושת הרצון לדעת ושמירת המרחק מהמיניות מתחלפות תדיר. מתוך כך המטופלת נסגרת בבדידות, ונוכחות מושגת רק כשהמטפלת מזהה את חלקיה המסוכסכים, מצליחה להתקרב ולקיים מגע אנושי ורגיש עם הבושה ועם הרצון לבלבל; עם הפתרון ההגנתי ועם האבל על ההרס. 

     ההכלה וההחזקה המתמשכות של הדחפים המיניים וידיעת המיניות של נועה, לצד הזהירות מלהביא אותן לטיפול באופן שיביא לקריסת היחסים איתה, צמצמו את המרחב הנפשי שלי ואת יכולתי לחשוב. מצאתי את עצמי מפרקת את מסריה במעין חזרתיות משבשת תנועה. תגובותיה הוכיחו שוב ושוב את מה שכבר זיהיתי, והייתי מנועה מלחשוב. מצבים כאלה מגלמים בהעברה את המאבק של המטופלת מול התגבשות ידיעת העצמי המיני והידע על מיניות, המאיים לקלקל את האוטופיה והרומנטיקה של יחסים טובים.

סיכום

במאמר זה המשגתי מצב נפשי מיני של הפרט שהוא ייחודי למטופלות שגדלו בחברות סגורות ושמרניות, למשל בחברה החרדית – הסתגלות מעוכבת למיניות בוגרת. המצב הזה מאופיין באתגר כפול בהתארגנות הנפשית: הכרה והתנסות ראשונית במיניות, והתמודדות עם מסגרת של מחויבות בוגרת לזוגיות. מצב זה נוצר אחרי תקופת התבגרות המתנהלת בגבולותיו של טאבו על ידע מיני ב'תרבות מובלעת', כך שהזיקה ההדדית בין המיניות לאובייקט עוברת פרגמנטציה, ולא נוצר מודל הזדהות מופנם לקשר מיני.

     אולם הפרגמנטציה אינה מרדנית במובן הפרוורטי ואינה דוחה את טובו של האובייקט, אלא היא פתרון נפשי להחייאה של אהבתו וטובו – שאכזבו. העצמי הלא־מודע מרמה, מכחיש, מגניב עונג אסור ומציץ לאחר בלא רשות. הפערים התרבותיים בין התרבות החרדית ובין המצע שעליו פותחה התיאוריה על המיניות, העומדת בבסיס הטיפול הפסיכודינמי, עלולים להקשות על זיהוי המבנה והדינמיקה של נפש היחיד במרחב הטיפולי. תחת העיסוק בעולם הפסיכודינמי של הפרט, החסרים התיאורטיים עלולים להתמלא בלא משים בהסברים מהתחום הסוציולוגי, והמטפל עלול לפטור את אופי המאבק הייחודי – ולייחס אותו להשפעה הדכאנית של התרבות החרדית על המיניות. תופעה זו יכולה להתרחש בקרב כלל המטפלים, חרדים ואחרים.

מקורות

אמיר, ד. (2020). וידוי מסך. רסלינג.

ביון, ו. י. (2004). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.

מלצר, ד. (2021). מצבי נפש מיניים. תולעת ספרים. 

פורגס, ר. (2021). איזו מין אישה? שלא נדע! חוויתן של נשים חרדיות את התפתחותן המינית והתפתחות העצמי המיני שלהן במבט לאחור (עבודה לשם קבלת תואר מוסמך). האוניברסיטה העברית בירושלים, ירושלים, ישראל. 

פרויד, ז. (1930). כתבי זיגמונד פרויד. (עמ' 273–318). דביר.

פרויד, ז. (1966). מבוא לפסיכואנליזה. (עמ' 207–218). דביר.

פרויד, ז. (2012). מיניות ואהבה. (עמ' 17–98). עם עובד.

פרויד, ז. (2013א). הטיפול הפסיכואנליטי. (עמ' 227–235). עם עובד. 

פרויד, ז. (2013ב). הטיפול הפסיכואנליטי. (עמ' 120–128). עם עובד.

פרויד, ז. (2013ג). הטיפול הפסיכואנליטי. (עמ' 85–91). עם עובד.

צווייג, ס. (1944). העולם של אתמול. ליינמן. 

קליין, מ. (2003). כתבים נבחרים. (עמ' 204–240). תולעת ספרים.

קליין, מ. (2022). פסיכואנליזה של ילדים. תולעת ספרים.

ראקר, ה. (2010). העברה והעברה נגדית. תולעת ספרים. 

רוט, מ. (2017). מה קורא לקורא? התבוננות פסיכואנליטית בקריאת ספרות. כרמל.

Bouchard, M. A. (1995). The specificity of hermeneutics in psychoanalysis: Leaps on the path from construction to recollection. International Journal of Psychoanalysis, 76(3), 533-546. PMID: 7558611. 

Heilman, S. C., & Friedman, M. (1991). Religious fundamentalism and religious Jews: The case of the Haredim. In M. E. Marty & R. S. Appleby (Eds.), Fundamentalisms observed (pp. 197–265). The University of Chicago Press.

Ribner, D. S. (2010). A brief treatment approach for sexual aversions in a young, single Haredi (ultra-Orthodox) Jewish female. Sexual and Relationship Therapy, 25(2), 160–165. https://doi.org/10.1080/14681991003671523

Rosenbaum, Y. T., De Paauw, E., Aloni, R., & Heruti, R. J. (2013). The ultra-Orthodox Jewish couple in Israel: An interdisciplinary sex therapy case study. Journal of Sex & Marital Therapy, 39(5), 428–435. http://dx.doi.org/10.1080/0092623X.2011.644653

Shapira-Berman, O. (2021). At the beginning there was… : Re-considering the concepts of 'faith' and 'trust' as analytic objects. Contemporary Psychoanalysis, 57(3–4), 506–536. https://doi.org/10.1080/00107530.2021.2004049