ריחוף על פני תהום – נוכחות א־מילולית ולא מומשגת במחזור החיים ובטיפול בטראומה

הלל וייס, ניסים סמדז'ה

הלל וייס – פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי, מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו; חבר סגל ניהול בביה"ס לפסיכותרפיה לילד ונוער, יועץ קליני בעמותת הרי ירושלים; חבר באיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיביות; קליניקה פרטית, הנחיית צוותים העובדים עם ילדים ונוער בסיכון.

ניסים סמדז'ה – עו"ס, יועץ ארגוני, מרצה בסמינר הקיבוצים ובמכללת ברושים, מנחה עמיתים בביה"ס למנהיגות חינוכית מנדל; קליניקה פרטית, הנחיית צוותים העובדים עם ילדים ונוער בסיכון; לשעבר מנהל הוסטל בית אריאל ומנהל מעון מסילה, מפקח על המעונות ברשות חסות הנוער, משרד הרווחה.

תקציר

במאמר זה אנו מבקשים לדון באזור בעל איכות מיוחדת בחיי הנפש, שאותו אנו מכנים הרובד הא־מילולי – ומציעים כי רובד זה הוא תשתיתי וחיוני לתפקודה של הנפש, ולקיומה. בשל חמקמקותו, ולמרות חשיבותו גם במפגש הטיפולי, קשה עד מאוד להמשיגו.

המושג 'א־מילולי' שונה מהמושג 'לא־מילולי', שכן האחרון מתאר רובד שהיה מילולי, ובשל טראומות או בשל מנגנוני הגנה – הפך ללא־מילולי. ואילו הא־מילולי קיים בפני עצמו – לא כניגוד של השפה והמילים; והוא קשור לפוטנציאל ההתמרתי העליון של האדם.

העניין שלנו בממד הא־מילולי הוא תולדה של עבודה רבת שנים בקליניקה, וכן של ליווי ושל הדרכה בפנימיות ובמסגרות נוספות, שבהן שיעור גבוה של מטופלים הוא של נפגעי ונפגעות טראומה ותקיפה מינית.

לאחר הצגת המאפיינים של הרובד הא־מילולי בבריאות ובחולי, נסקור ייצוגים של ממד זה בכתיבה הפסיכואנליטית, הפילוסופית וכן באמנות ובשפה. לאחר מכן נציע להתבונן על תסמינים פסיכוסומטיים, כגון חיתוכים עצמיים או התמכרות, ככאלה המבטאים באופן גופני ורגרסיבי את הכאב שלא ניתן לבטאו במילים. לבסוף נפנה לדגש נוסף של מאמר זה, והוא הבנת החיוניות של ההשתהות של המטפל בממד נטול מילים או המשגות זה, שאותה אנו מכנים ריחוף על פני תהום, לטיפול בכלל ולטיפול בטראומה בפרט – ונביא דוגמאות קליניות לכך.

מילות מפתח: א־מילולי, טראומה, גוף־נפש, חיתוך עצמי, דממה

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• המאמר מעמיק וממשיג היבטים טיפוליים ותיאורטיים בחקירה האנליטית, ומציע עמדה טיפולית ייחודית במפגש הקליני עם הרובד הא־מילולי בנפש האדם, הנוכח בטראומה.
• המאמר מציע הרחבה של העמדה הקלינית הדינמית, בטיפול ככלל ובטראומה בפרט.
• המאמר מציע הרחבה של החשיבה הפסיכודינמית והשתרשותה בהגות מקבילה: פילוסופיה, ספרות, חברה, תרבות.

מבוא

"השפה אינה מסמנת את היש אלא את מה שאין להשיגו. היא אינה הדבר עצמו, אלא החלל הנוצר סביב הדבר שאותו היא מסמנת. במובן זה היא מסגירה לא את אמת הימצאותו של משהו – אלא את אמת אי יכולתה שלה להשיג את מה שבנמצא". (דנה אמיר, 2013, עמ' 2)

     במאמר זה אנו מבקשים לדון באזור בעל איכות מיוחדת בחיי הנפש של האדם, שאותו אנו מכנים הרובד הא־מילולי – ואנו אף מציעים כי רובד זה הוא תשתיתי וחיוני לתפקודה של הנפש ולקיומה. למרות חשיבותו הרבה של רובד נפשי זה, הוא לא נדון מספיק בספרות האנליטית. היעדר זה אינו מפתיע: מדובר ברובד שמעצם מהותו לא ניתן לגעת בו או לפוגשו במילים, רובד הקשה עד מאוד לתארו או להגדירו.

     בשל מהותו החמקמקה של הרובד הא־מילולי, נוכל רק לרמוז או להצביע על קיומו, לתת מקום למה שהמילים אינן יכולות למלל. לשם כך אנו מזמינים את הקורא להשעות זמנית את הנטייה להמשיג, אף שהדבר קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי.

     המושג 'א־מילולי' שונה מהמושג 'לא־מילולי', שכן זה האחרון מתאר רובד שהיה מילולי, ובשל טראומות, או בשל הפעלתם של מנגנוני הגנה – הפך ללא־מילולי; או שנוצר עוד טרם התגבשותן של המילים, בשלבים ינקותיים (כגון מחושיי וביטויי גוף, בכי ורגש), היינו: מרכיב טרום מילולי זמני שעתיד להפוך למילים.

     לפיכך, המושג 'א־מילולי' יוסבר לאורך המאמר כולו, ובשלב זה נוכל לומר שהוא קשור בעיקר לנוכחות או להוויה ראשיתית, שהיא קודמת למילים.

     מעבר לאבחנה בין הא־מילולי ללא־מילולי, הדגש במאמר זה הוא על הכרה בקיומה של מה שאנו מכנים: תשתית א־מילולית. תשתית זו, לדידנו, הינה חלק אינטגרלי מההימזגות ומהאחדותיות המקיימות את האדם לכל אורך חייו, וּמְלַווֹת אותו. זהו רובד תשתיתי א־מילולי שממנו צומחות המילים, אך לעולם יישאר גם א־מילולי. אולי הדבר דומה לתקשורת עם תינוק, שבה קיימות הוויות גופניות וקולות, אך להבנתנו קיים תמיד חיבור הווייתי לא מומשג – היות שחיבור זה אינו זקוק למילים. הדבר דומה לאמפתיה, שאיננה מחייבת ביטוי מילולי.

     העניין שלנו בממד הא־מילולי כשונה וכמובחן מהלא־מילולי הוא תולדה של עבודה רבת שנים בקליניקה, וכן של ליווי ושל הדרכה בפנימיות ובמסגרות נוספות, שבהן שיעור גבוה של מטופלים הוא של נפגעי ונפגעות טראומה ותקיפה מינית. ההוויות והאיכויות הא־מילוליות נרמזות לא פעם בתיאורי טיפול של אנשי צוות בפנימיות עם מטופלים אלה.

     טראומה מפרקת את העצמי לחלקים, ואילו היכולת להתמזג עם האחר מחזירה את התקווה של העצמי בעולם, ובכך יוצרת התמרה ובריאות נפשית.

     לאחר שנציג את ההוויה ואת התשתית הא־מילוליות ואת מאפייניהן, נפנה לדגש נוסף של מאמר זה, והוא הבנת החיוניות של ההשתהות של המטפל בממד נטול מילים או המשגות, שאותו אנו מכנים 'ריחוף על פני תהום', לטיפול בכלל ולטיפול בטראומה בפרט – ונביא דוגמאות קליניות לכך. זוהי נוכחות שבה המטפל מכיר בכך שקיים ממד א־מילולי, ומתוך כך מוותר על הידיעה – ועל המילים המאלצות נפרדות – ונכון לשהות בשקיטה.

     בריחוף על פני תהום מזמין המטפל זליגה של המטופל לתוך המטפל, ובמקביל – הוא זולג אליו, מתוקף יכולת ההשתהות באחדות ובהימזגות; בדומה ל"ערבוב הרמוני חודר" (Harmonious Interpenetrating Mix-up) של באלינט (1968). אנחנו טוענים כי דבר זה כרוך במרכיב של תנועתיות מעודנת, והוא קשה עד מאוד לתיאור.

הצגת הסוגייה: הא־מילולי לפני ומעבר לשפה

"אולי אני מפחדת לתת מילים להוויה ולרגע הזה, מפחדת שעצם התרגום למילים ישלול ממני את הרגע הזה, שמה שהופך אותו לכל כך חזק, נוגע, מחבר, מעביר, משתף, הוא היותו נטול מילים" (עדי פרוינד, עובדת סוציאלית מהוסטל ניגונים לנערות במצוקה).

"מאבקה של השפה הוא לנסח ממדי מציאות שלא ניתן לתארם, היינו, שהם קיימים 'מחוץ' לכוחה של השפה" (הוקינס, 1984, עמ' 1, תרגום חופשי).

     התסכול המלווה את הניסיון לתאר במילים חוויה אינטימית מרגשת, נוף בראשיתי או תחושה עילאית, מוכר, כך נדמה, לכולנו. אומנם עוצמתה של השפה יכולה, באופן פרדוקסלי, לאפשר חוויה המתעלה מעבר למילים, דבר השכיח יחסית למשל בשירה או בפרוזה; אך שפת היומיום מובילה לעיתים דווקא לאובדן התחושה העזה, השלמה והבלתי אמצעית של החוויה.

     בקשר אם־תינוק דברים מסוימים נאמרים, ואילו דברים אחרים נותרים ללא מילים – אך נוכחותם אינה דלה יותר, ואולי אף עשירה ומשמעותית יותר מזו המפורשת. אלה הן חוויות גולמיות וקיומיות שלא נועדו להיות מפוענחות או מעובדות. חוקרי התינוקות ורנר וקפלן (1963), מצוטטים בסטרן (עמ' 175), טענו לקיומן של חוויות יסוד (Global Experiences), שהן לדידם חוויות הממשיכות להתקיים בנפש לכל אורך החיים; נותרות חסרות שם ולא ידועות, ומשפיעות על חיי הנפש של האדם מינקותו ועד בגרותו. הדים א־מילוליים אלה מהווים מעין רשת – תשתית – שעליה נשענים גם היחסים הבין־אישיים, המופנמים והממשיים, ואולי אף הקיום האנושי האישי והבין־אישי.

     אף שבלית ברירה אנו מכנים ממד זה בשם 'א־מילולי', הרי שזהו ממד הקיים בפני עצמו, ולא כניגוד של השפה ושל המילים. בדומה לשלב האוטיסטי־מגעי של אוגדן (2004) ולרובד הסמיוטי של קריסטבה (1987), אנו טוענים שהרובד הא־מלולי הוא המקור והתשתית של הממד המילולי; שכן השפה, המילים והמשמעות נובעות מתוך הא־מילולי. בדומה לכתיבת ספר או מאמר, הערך והמשמעות נוצרים לא רק מהמילים עצמן, אלא גם מהמרווחים ומהאתנחתות ביניהן, כמו גם מהמרקם ומהחיבור שבין המילים. כך גם ניתן להבין את התשתית הא־מילולית.

     ואולם כך, בניסיונותינו לדון בתשתית הא־מילולית של הנפש, לא אחת נדמה לנו שהצלחנו לאחוז בה, למצוא דרך להגדירה, שהינה אנו מצליחים להסביר אותה. אך בו ברגע הדבר חמק מאיתנו.

     בספרות הפסיכואנליטית והפילוסופית קיימת התייחסות נרחבת למדַּי לשלב ההתפתחותי הטרום־מילולי, שהוא חלק מהלא־מילולי, שבו חוויות ראשוניות (למשל בהמשגתו של ביון [1965]: מרכיבי בטא) עדיין לא עברו התמרה למילים הנושאות רגש (פונקציית אלפא). קיימת גם התייחסות למצב של אובדן המילים, שהוא תוצאה של דיסוציאציה כתוצאה מטראומה.

     בדומה לכך כתב בולאס (1987) על "הידוע שלא נחשב", המתאר לדידו חוויות שלא עברו התמרה או מחשבה, והמתקיימות כשלב התפתחותי ינקותי הקודם לעיבוד ולהמשגה; או למצבים שבהם האובייקט המבוגר מטיל צל של "חוויות לא מעובדות" המשאירות את רישומן על הילד, ואינן מותמרות. כאלה הן למשל חוויות ילדות שלילד לא הייתה היכולת לעבד את המטען הרגשי הכרוך בהן, וכך הן נותרו כהפנמה רגשית לא מעובדת המשפיעה על היומיום של האדם המבוגר.

     כאן ברצוננו להרחיב עוד את הדיון על התשתית הא־מילולית. לטענתנו כאמור, חוויות שאין להן צורה ואין להן המשגה מתקיימות כל העת – לאורך כל החיים – אף מעבר לשלב הטרום־מילולי. תשתית זו קיימת לא רק כהגנה או כשבר בתקשורת, ולא כתוצאה של כשל בהתמרה או היעדר התמרה – אלא כרובד תשתיתי הימזגותי (merger) המשפיע את הפוטנציאל האין־סופי בחיי הנפש של האדם מינקותו ועד סוף ימיו, ומקיים אותו.

     ייתכן לפיכך שהשתהות בממד הא־מילולי, ללא האילוץ של מילים, קשורה לשקט הבראשיתי האחדותי שממנו מתחילה הבריאה, הצמיחה והגדילה. השקיטה, כותב קולקה, איננה דבר ואיננה מבקשת דבר. היא לא באה ואיננה מזמינה. היא אפילו לא היא עצמה, אלא זרימה של המוחלט (2007).     

     בהקשר זה ניתן להבין מצבים זמניים של אילמות (mutism) לא רק כאובדן של מילים או כסירוב לתקשורת – אלא כחיפוש אחר הממד הא־מילולי האחדותי והתשתיתי של החיים. אותה כמיהה, שנתייחס אליה בהמשך, מצביעה על ההוויה האנושית הקיימת מעבר למילים ולהבניות. הכמיהה היא לנוכחות א־מילולית המאפשרת את ההוויה האחדותיות.

     לפי ג'ונאס, פילוסופית וחוקרת דת (Jonas, 2016), קיימים שלושה מובָנים להיותו של משהו מעבר למילים, כלומר היותו בל־יתואר: אובייקטים שלא ניתן לתארם במילים, אמיתות שלא ניתן לבטאן במילים וידע שלא ניתן להעבירו במילים. אובייקט שלא ניתן לתיאור מילולי, למשל, הוא ה'דאו' אצל הפילוסופים הסינים הקדומים, החורג מכל תיאור והגדרה. כזה הוא גם האל הטרנסצנדנטי כפי שהבין אותו הרמב"ם (מורה נבוכים, פרקים א' וב'), שהדרך היחידה לדבר עליו היא באמצעות אמירות המתארות את מה שאינו. לא ניתן לתפוס את מהותם של הדאו או של האל באמצעים המוגבלים של השפה האנושית, ומכאן שהם א־מילוליים.

     עם זאת א־מילוליות איננה קשורה רק למציאות דתית: גם לאחר מהפכת הנאורות טענו פילוסופים כי ישנם אובייקטים א־מילוליים. קאנט (2013) למשל כתב שלא ניתן לו לאדם לתפוס או לבטא את המלאות של ההוויה והטבע, וכל שהוא יכול לעשות הוא לעמוד מולם בהשתאות נטולת מילים.

     המאמץ לבטא אובייקטים, אמיתות או ידע שלא ניתן לדבר עליהם הוא היסוד של כל פילוסופיה, אך נראה כי הוא נמצא גם בליבו של המעשה הטיפולי. בפרפרזה על דבריו של אדורנו, ביון (1965) משתמש במושג Becoming O – מציאות שאין ביכולתנו ליצור עימה מגע ישיר. קוהוט (1984) מדגיש את חיוניות האמפתיה של המטפל על מנת להתקרב, להכיר ולחוש דברים שלא בהכרח ניתן להמשיגם.

     זאת ועוד: נדגיש שבמצבים שבהם מילים אינן ממשיגות או מתארות חוויה, במיוחד במצבי טראומה, מתן מילים יוצר דווקא מרחק מתעתע – המילים ישנן, אך הן מפספסות ויוצרות פער, אי־נחת ואף תהום. משום כך נחוצה כאמור נוכחות טיפולית ייחודית, המכירה בכך שקיים ממד א־מילולי, ובכך שאין בכוחן של מילים לתאר ממד זה.

     במאמרו על הסזורה כתב ביון (1977) שכדי לשמוע את המתרחש בה, יש לשמוע מעבר לרעש של המילים הנאמרות. כך, בטיפול רווחַ מצב שבו המטופל מתאמץ ללא הצלחה לתאר במילים הוויה אישית. המטפל מזהה שהמילים אינן משיגות את ההוויה, ומנסה ללא הצלחה להזמין אותו לשקיטה. המטופל ממשיך לנסות במילים: להבין, לתאר, לשתף ולהסביר את הווייתו במהלך הפגישות, או בכתיבה מרובה לאחריהן – ללא תחושת רווחה. להבנתנו, ההתעקשות על המילה ועל ההסבר, והקושי להשתהות ברובד הא־מילולי, פוגעים בהוויית ההמשכיות וברצף החיוניות.

דיון והצגות מקרים

השפה מגלה, אך גם מכסה

אכן בטיפול קיים צורך במילים, בשפה ובשיח. אך ברבדים מסוימים של הנפש וברבדים מסוימים של המהות הטיפולית, נחוצה תנועה שקטה של ריחוף על פני תהום. השקט לעיתים מתאפשר לאורך זמן ממושך, ומתוך תחושה של רובד נפשי אחר. למרות חשיבות השקט לעיתים יש צורך לחזור לרובד המילולי, ואז המטפל יאמר מילה או ישמיע קול, על מנת ליצור נוכחות שתאפשר חזרה לממד הא־מילולי.

     הדוגמה הבאה ממחישה את ההזמנה להשתהות ברובד הא־מילולי. בתחילת הפגישה שרה שותקת זמן ממושך. לאמירה של המטפל: "ייתכן שחלק משתיקתך זה סירוב לדבר ולספר", השיבה שרה בשאלה: "וחלק...?" והמטפל ענה: "וחלק זה חיבור לממד הא־מילולי בחייך". לאחר עוד שתיקה התפתחה השיחה, ושרה העלתה זיכרון מגיל שלוש של הטבָּלה שלה במים, והוסיפה: "היום אתה מטפל שונה".

     במצבי טראומה, שבהם מתמוטט הרצף, ייתכן שיהיה צורך להיעזר במילים כביטוי קונקרטי לנוכחות, ודרכן לנסות לפלס את הדרך שוב לתשתית הא־מילולית. "אם נשכיל לשנות את גישתנו, ובמקום להתייחס אל השתיקה כאל התנגדות, נחקור אותה כמקור אפשרי של מידע, אולי יעלה בידנו ללמוד משהו על אזור זה של הנפש", כתב באלינט (1968).

     כאן המקום להרחיב מעט על השפה, ואולי מתוך כך נוכל להבין טוב יותר את מה שקודם לה ומעבר לה. למילה "שפה" יש כפל משמעות. מן הצד האחד שפת דיבור (language) ומן הצד השני – אזור שבין הפנים לחוץ, כמו לעמוד על שפת התהום, כמו השפתיים בפה. זהו המרחב בין הביטוי המילולי לבין מה שהוא מייצג ומרמז: הפוטנציאל האין־סופי של הרובד הא־מילולי. במידה רבה הדבר דומה למרחב המעברי של ויניקוט בין משחק למציאות (ויניקוט 1971).

     בהתפתחות התקינה, התוהו ובוהו – שהוא לא בהכרח טראומתי – לובש אט אט צורה של מילים ושל המשגות. דומה הדבר למושג אי־אינטגרציה (unintegration) של ויניקוט (2004). זוהי חוויה נוחה, המסייעת ליצירת תחושה של הוויה מתמשכת. אי־האינטגרציה אינה תוצאה של כשל בהתמרה, של הגנה, של הכחשה או של הדחקה. נהפוך הוא – היכולת לשהות באי־אינטגרציה קשורה לתחושת אמון, לביטחון, ליצירתיות וליכולת להיות במה שוויניקוט (1960) כינה Going on Being.

     השפה והלשון, לפיכך, מגלות, אך בו־בזמן מכסות. הן אינן יכולות להיות הדבר עצמו. "מאבק השפה הוא לדבר על ממדי המציאות שאינם ניתנים לתיאור, כלומר הנמצאים 'מחוץ' לכוחות הדיבור", כותבים הוקינס ושוטר (Hawkins and Schotter, 2016 תרגום עצמי).

     במאמרו "גילוי וכיסוי בלשון" הזהיר ביאליק (1915) שהשפה והמילה עלולות פעמים רבות להסתיר את ההוויה הא־מילולית. "מחוץ למחיצת הלשון, מאחורי הפרגוד שלה, רוחו של האדם המעורטלת מקליפתה הדיבורית אינה אלא תוהה ותוהה תמיד. אין אֹמר ואין דברים, אלא תהייה... מה יש שם? אם בכל זאת הגיע האדם לידי דיבור ודעתו מתקררת בו, אין זה אלא מגודל פחדו להישאר רגע אחד עם אותו התוהו האפל".

     הלשון והמילה, שאין לאדם מנוס מלהשתמש בהן, יכולות רק לרמוז או להצביע על ההוויה האנושית והנפשית. הן בבחינת גשר על פני תהום. המילה לכל היותר רודפת, מחפשת את הא־מילולי שבתשתית, ותמיד תישאר בכמיהה אליו. המילה, כפי שכתב ביאליק, "חוצצת בפני אפלתו (של התוהו), שלא תהא זו מפעפעת ויוצאת, עליה לטשטש את תחומיה".

הביטוי הגופני של הממד הא־מילולי

ניתן לחשוב שמרכיב מרכזי בהוויה הא־מילולית נעוץ בגוף. זאת משום שהגוף קדום, וקיים גם כשאין לנו את היכולת להתבטא במילים. הגוף שומר ויכול לבטא הוויות ללא שפה וללא סימבוליזציה. בהקשר זה אנו מבקשים לדייק כמה דברים: האחד הוא, שהגוף יוצר חוויות והוויות גופניות, וגם נוֹצֵר אותן; שנית, הגוף יכול לבטא הוויות וחוויות נפשיות באופן גופני, פסיכוסומטי; ושלישית, הגוף המבטא, לצד השפה המדברת, "מספר" על הוויות ועל חוויות שונות, באופן גופני כאמור – כלומר: לא במילים, ולא בהבניות שפתיות. נדגיש גם כי "שפת" הגוף יכולה להצטרף למילה המדוברת, אך לעיתים היא מבטאת מסר שונה, ולעיתים אף הסותר את המסר המילולי.

     בהקשר זה ברצוננו להדגיש עוד, כפי שהזכרנו בתחילת המאמר, כי למרות קיומו של הגוף לפני השפה ולפני היכולת לסימבוליזציה, יכולתו של הגוף להמשיג או לבטא חלקים מההוויה הא־מילולית גם היא מוגבלת, בדומה למוגבלות של השפה, ושל האמנות. אדם יכול לרמוז או לבטא חוויה נפשית באופן לא מילולי דרך הגוף; אך ביטויי הגוף, כמו השפה, עלולים באותה מידה לכסות או להסתיר את מהות ההוויה הא־מילולית.

     כך למשל, חיתוך עצמי אינו בהכרח ביטוי של פגיעה נפשית המתבטאת דרך הגוף, או שחזור של פגיעה, אלא יכול להיות גם ניסיון נואש למפגש ולהשתהות עם הממד הא־מילולי בנפש. כפי שהמילה "רודפת" אחר הממד הא־מילולי, כך גם הגוף, דרך החיתוכים העצמיים למשל, מחפש ביטוי ומפגש עם הממד הא־מילולי – דבר אשר גם הגוף, כמו המילה, מוגבל ביכולתו לבטא ולהמשיג. מיקום החיתוך, או צורת הצלקת, יכולים להיות מראה מקום לתהום הממד הא־מילולי, המחייבים מפגש ללא מילים וללא המשגה. באופן דומה ניתן להבין אנורקסיה או התמכרויות ככמיהה וכחיפוש אחר מפגש עם הממד הא־מילולי, ונוכחות בו.

     שלזינגר (2000) טען שכאשר אנו, כמטפלים, עומדים מול איכויות רגרסיביות לא מילוליות, יש להיעזר בגוף או במגע כדי לפגוש את החוויות שאינן מוכללות במילים. לעומתו, אנו מבקשים להדגיש את החשיבות השקיטה וההשתהות שבפגישת החוויה וההוויה הא־מילוליות, ולא בהכרח דרך המגע הפיזי. במובנים רבים אנו סבורים שהגוף, כמו השפה, הוא מבנה; שעל אף חשיבותו הוא לא מסוגל לגעת בממד התשתיתי הא־מילולי, בין אם בבריאות ובין אם בפתולוגיה או בטראומה.

     הגוף, אנו טוענים כאמור, מוגבל כמו השפה. המפגש עם הא־מילולי לפיכך מתרחש ומחייב נוכחות ייחודית שהיא מעבר לייצוג השפה, וגם מעבר לייצוגי הגוף. נתייחס לנוכחות זו בהמשך.

השתהות במקום פירוש: הממד הא־מילולי בטיפול בטראומה

חלק מרכזי בטיפול בטראומה הוא באיתור את שלא ניתן לדברו, שבו הייתה שלילת המילה – ומכאן החשיבות שיש לבניית נרטיב מילולי (הרמן 1994, אמיר 2018), ולשיקום המרכיבים המילוליים שנפגעו. ואולם במאמר זה אנו רוצים כאמור להציע שטראומה פוגעת גם בתשתית הא־מילולית של הקיום האנושי – ומחייבת עמדה טיפולית ייחודית ומשתהה, שהיא מעבר למילים ולהמשגות.

     פירושה של המילה "טראומה" ביוונית הוא "פצע". במובן הגופני, הפצע קורע את קרום העור העוטף והשומר על הגוף. במובן הנפשי, טראומה נוצרת כתוצאה מאירוע רגשי או פיזי חד־פעמי או מתמשך. ואן דר קולק (2021) מחדד שטראומה בילדות מתרחשת כתוצאה מהזנחה מתמשכת, יחס פוגעני, וטיפול לקוי מצד הדמויות המטפלות. ויניקוט מדבר על כשל סביבתי והפרה (Impingment) הגורמים לחרדה ואף לאימה מהתפרקות נפשית.

     טראומה גורמת לחוויה של חוסר אונים וחילול המבנה הרוחני וסדר עולמו של האדם. בטראומה, הוויית הרצף וההמשכיות קורסות, והאדם נותר ללא ביטחון ובתחושת פגיעות עמוקה. באירועים טראומתיים יש הצפה בעוצמה המערערת מהיסוד והמערערת את היסודות. הטראומה קוטעת את רצף החיים, את אותו Going on Being ויניקוטיאני, וּמְפֵרָה את תחושת האינסופיות.

     בטיפול בטראומה לפיכך יש הכרח להחיות את הממד הא־מילולי התשתיתי החיוני. בהיעדר נרטיב למרכיב הלא־מילולי, ובהיעדר החייאת הממד הא־מילולי, קיימת סכנה שהטראומה הלא מעובדת תבוא לידי ביטוי באמצעות טראומה נוספת.

     ואן דר קולק ושותפיו (1996), טענו שחוויות טראומתיות לא עוברות התמרה לכדי נרטיב אישי, אלא מוטבעות כרשמים ראשוניים שאינם מקבלים ייצוג מילולי. דר' גור, מומחית לטיפול בטראומה של נשים ונערות הוסיפה שאת נוראיותה של הטראומה אי אפשר לייצג באמצעות השפה או באמצעות מערכות סימבוליות אחרות (גור 2015).

     בספרה "גוף זר" טוענת גור (שם) שלילדים שעברו פגיעה מינית בשלב התפתחותי טרום־מיני אין את היכולת להבין או להמשיג את האירוע, ועל כן קיימת לקונה שלא ניתן לבטאה באופן מילולי. לטענתה, הפרעת אכילה היא ניסיון למלא חלל זה. להבנתנו את גור, כאשר ילד לא מסוגל להבין או להמשיג את הפגיעה המינית, מדובר בטראומה הנוגעת גם לתשתית הא־מילולית, ועל כן מחייבת הבנה וגישה טיפולית המשתהה גם ברובד זה.

     במובן זה, המושג פוסט טראומה עלול לבלבל באופן סמנטי, מכיוון שהוא עלול לרמוז לכך שהאדם נמצא אחרי הטראומה. ואולם ה'פוסט' מתייחס רק לזמן הכרונולוגי, בעוד שההוויה הטראומטית מתמשכת, ואת רצף החיים מחליפה כרוניקה של אימה, ערעור ופגיעות. העולם מאבד מקרום הביטחון שלו. חוויית הטראומה מתקיימת בהווה, גם ברובד הא־מילולי, ועל כן נראה לנו שבאופן תודעתי וסמנטי עדיף לומר טראומה. הטראומה פוגעת גם בסדרי עולם ובזמנים של עבר, הווה ועתיד, ועל כן לדבר במונחים של פוסט טראומה הוא פספוס של מהות החוויה.

     להבנתנו, בטראומה מתפתחות דריכות וציפייה אימתנית לפגיעות נוספות העומדות כל הזמן בפתח, וממתינות להתפרץ פנימה. ההיתכנות של טראומה חוזרת היא ממשית ומיידית, שכן המבנה של עבר־הווה־עתיד התערער, ואולי אף התרסק. התשתית הא־מילולית נפגעת, ובכך הטראומה פוגעת גם באין סופיות, ברוחניות ובתקווה.

     הספרות המקצועית מדגישה כי במצבים אלה יש צורך משמעותי במיוחד לתרגם את הטראומה למילים ולהמשיג את החוויה: מי שחווה טראומה זקוק לנרטיב, לעדות ולתיקוף של החוויה שעבר. מעבר להתרחשות הטראומתית הראשונית והמרכזית, שהיא הקשה ביותר, העובדה שהאדם חווה חוויה קשה ללא היכולת למלל אותה מוסיפה מצוקה ומערערת, מעצם אי היכולת לתארה ולהמשיגה. מור (Moore, 1999) טען כי למעשה אנו יודעים שמאורע טראומתי התרחש רק כשאדם אחר יכול לספק לו נרטיב. המילים אפוא עוזרות לנו לצאת מתוך הדממה הטראומתית.

     ואולם, כאמור, לא מספיק לתת לטראומה מילים: יש צורך לשקם גם את הרובד הא־מילולי בטראומה, לשהות עם הדממה, עם הקיים שאינו ניתן לביטוי, עם הבל־יתואר, ללא המילים. לרחף על פני התהום. לפיכך אנו מציעים כי קיימת איכות מאחה בתנועה הטיפולית בין המילולי לתשתית הא־מילולית האחדותית. שביכולתה לסייע לאיחוי אותו קרע ברצף הקיומי – מילולי וא־מילולי.

     לפי ביון, למשל, תפקיד האם – ובדומה לכך תפקיד המטפל בכלל, ובמצב של טראומה בפרט – הוא להכיל את התחושות הללו, ובאמצעות השרעפים (reverie) להתמיר חלקים מהן שלא ניתן לסבול אותן ושלא ניתן לחשוב אותן (יסודות בטא), ולהפוך אותן לחוויה מעובדת בעלת צורה, מחשבה ומילים (פונקציית אלפא). התמרה זו מאפשרת את שיקום הרובד הלא־מילולי, אולם להבנתנו ייוותרו איכויות וחוויות לא מותמרות בתשתית הא־מילולית הטראומתית.

     במושג "התקפה על החיבורים" מסביר ביון (1959) כי אדם שלא זכה לחוויה של חיבור מספק יקנא בכל חיבור שיהיה עֵד לו. כך, ילד עשוי לחוש כעס וקנאה למול הקשר בין ההורים שהוא מרגיש מחוצה לו – ואז ינסה לתקוף את החיבור הזה כדי להיות חלק ממנו. בטיפול, יש שהמטופל רואה בחיבור שבין המטפל לבין מחשבותיו התרחשות זוגית שאיננו חלק ממנה. או אז הוא מקנא ורוצה להרוס את החיבור הזה. ואולם בשונה מביון, אנו טוענים שניתן להבין את אותה מתקפה על החיבורים לא רק כאקט של התקפה, אלא דווקא כניסיון וכתקווה של המטופל לחבר את המטפל להוויית המטופל הא־מילולית הכאוטית, שהיא ללא פירוש וללא המשגה. להלן דוגמה קלינית:

ציפי, נערה מהוסטל בית אריאל, צועקת ומדברת ללא הפסקה, קופצת מדבר לדבר ומתישה את חברי הצוות עד שהם לא יכולים לחשוב במחיצתה. ייתכן שזה האופן שבו היא "מספרת" על עולם כאוטי לחלוטין, שאין בו סדר ואין בו חיבורים, רק אימה מהדהדת. ואולם להבנתנו, ההתקפה על החיבורים של ציפי מבטאת זעקה, ובו־זמנית מספרת גם על צורך נואש למפגש – שלה ושל אחרים – עם הרובד הא־מילולי הטראומתי שלה.

נערה נוספת בהוסטל, אילנה, גוזרת את בגדיה לפיסות זעירות, ונראית סגורה בתוך עצמה. ההכרה של המטפל שיש בהתנהגותה לא רק ביטוי בפעולה של רגש, אלא גם חיפוש נואש להשתהות ולנוכחות בממד הא־מילולי שבנפשה – חשובה עד מאוד הן למטפל והן למטופלת.

     הייאוש וחוסר האונים מהיעדר מפגש עם הממד הא־מילולי, מאלצים לעיתים הן את המטפל והן את המטופל להיאחז במילים ובפשר, והמטופל חש את היעדר המפגש כמו ציפורניים המנסות להיאחז בזכוכית. להבנתנו, ברוח המאמר של ויניקוט (1963) "פחד מהתמוטטות", נוצרת סכנה ממשית שאותו ממד א־מילולי נואש יזמן טראומה חדשה – כביטוי א־מילולי של הטראומה הקודמת, וכתקווה נואשת למפגש עימה. לכן אנו מציעים את 'הריחוף על פני תהום' כעמדה טיפולית שתאפשר השתהות בממד הא־מילולי. בהינתן השתהות מרפאת, חלק מהחומרים יעברו התמרה וייווצרו ייצוגים, המשגות ושפה; וחלק מהוויית הטראומה הא־מילולית יישאר כזה, ויצטרף לממד הא־מילולי הלא טראומתי של האדם.

     כך למשל כתבה עדי פרוינד, עובדת סוציאלית מהוסטל ניגונים לנערות במצוקה, שאותה ציטטנו לעיל:

"ברגע ש'זה' קרה, לא היה אפשר להגיד כלום. אולי לא היה צריך. זה היה חזק מדי. לא נשאר מקום למילים. יש משהו במילים שלא מאפשר את קיומה של החוויה, שמפריע לה. ואם אני, כמטפלת או כחברה, שמה מילים ברגע הזה, זה עלול להכעיס, להרחיק, למנוע מהאחר לדבר איתי על מה שהתרחש.

אולי המפגש הקרוב כל כך המתרחש ברגע הזה מתאפשר מעצם היותו חשוף, אותנטי, ללא עטיפות ומחיצות של מילים. הרגע/המפגש הזה מאפשר לשחזר חוויה כל כך אחרת, חוויה שלא מגיעה בדרך הנורמה, בשגרה. חוויה שהשכל לא יכול להבינה, ולכן אי אפשר לתרגמה למילים, כי המילים יהפכו אותה למשהו אחר.

אולי זה מה שהביא את ל' לכעוס עליי בחדר הטיפול, כשניסיתי לדבר איתה על הרגע הזה בבוקר שבו היא חזרה מהבריחה. ברגע שבו היא פתחה את הדלת והתלבטה אם להיכנס, ואני יצאתי מהמטבח, שם אולי התרחש המפגש. ערב קודם לכן התכתבנו בטלפון. אני הבנתי של' מבקשת ממני להיות מאוד קרובה אליה, אף שהיא לא מצליחה להישאר קרובה. היא ממש ביקשה לקשור חוט בינינו, שישמור על החיבור, שלא תישאר לבד. וברגע הזה במטבח, החוט כמו התקצר ואנחנו התקרבנו, בלי מילים אבל עם הרבה מאוד עוצמות.

זה היה רגע גדול. רגע שבו ל' סיפרה לי ללא מילים את מה שקורה לה בפנים. ברגע המעבר הזה בדלת, בין הכניסה ליציאה, במתח שבין הפנים והחוץ בתוכה, רגע שבו חשה שלא היה אפשר להישאר בבית עוד רגע נוסף אחד, אבל גם בחוץ לא היה אפשר להיות – וכל שנותר הוא רק להיות בבין לבין".

תיאור יפה זה מרמז על קיומו של הממד הא־מילולי, על חמקמקותו, אך גם על כך שניתן לפגוש אותו. אפשרות זו מציבה אותנו אל מול מוגבלותנו כבני אדם וכמטפלים. עלינו להכיר בכך שעל אף הידע, ההבנה והניסיון, יש חוויות והוויות הנעלמים מאיתנו. קרות (Caruth, 1996) כתבה בהקשר זה על הפרדוקס הטראומתי הטמון בכך שהמגע הישיר ביותר עם המאורע האלים עשוי להתרחש דווקא באמצעות ההכרה באי־היכולת לדעת או להמשיג אותו. דוגמה נוספת:

רות, אם שכולה, מספרת בכאב ובדמעות את פרטי האירוע שבו בנה נהרג. אני מקשיב בדריכות ועצב עולה בי. בהמשך רות מספרת על חוויית השכול שלה, תוך כדי כך עולות דמעות וגם אני דומע. ככול שהיא מוסיפה ומתארת את חווייתה יותר, אני מבין שבעומק, על אף הכאב הרב, קיימת חוויית שכול כאם שאותה אין ביכולתי להכיר, ורק אמרתי בכאב ובשקט: "אני מבין שיש משהו שאני לא יכול להבין".

     דוגמה נוספת:

בהוסטל התגלה שאחת הנערות משתמשת בסמים, והצוות דן בשאלה אם השימוש המוסתר בסמים אינו אלא שחזור של סוד בתוך יחסי האובייקט שלה. בדיון דובר על כך ששוב ושוב התגלה אצלה משהו שהצוות לא ידע עליו. תהינו: האם ייתכן שזוהי דרכה של הנערה "לספר" על תשתית א־מילולית הדורשת מפגש? לאותת על כך שיש מרכיב טראומתי א־מילולי?

     מתוך הבנה כזו אפשר להבין את השימוש המוסתר, הסודי והלא מדובר של אותה נערה בסמים כמעין מורה דרך, המצביע על טראומה א־מילולית המחפשת הכרה. טיפול שיתמקד רק בבעיית הסמים יגרום אפוא להחמצה של האפשרות לפגוש את אותו ממד המחפש הכרה. הסמים, כמו כל תסמין נפשי, מזכירים את מאמרו של ביאליק, לפיו "המילה מגלה ומסתירה בו־זמנית". הסמים מתקשרים משהו: הם כמו מילים המצביעות על התהום שיש לפגוש אותה, אך לא במילים בלבד. הסוד אינו בהכרח ביטוי להתנגדות לטיפול, ואינו רק תוצר של טראומה הפוגעת במילים, אלא עשוי להיות גם ביטוי של התשתית הא־מילולית הטראומתית שלא זכתה למפגש ולהכרה. הסוד מחביא, אך גם מצביע על הממד הא־מילולי.

תנועה, ריחוף והשתהות – תנועה נפשית בממד הא־מילולי

תנועה היא חיונית לבריאותו הנפשית של האדם. במצבי טראומה נדרש המטפל לאיכות של תנועה נפשית עדינה, מרחפת ובו־זמנית משתהה, על מנת לאחות את הרקמות ולהחיות את התנועה הנפשית. אלא שהשתהות זו אינה פשוטה. היא מחייבת עמדה טיפולית ייחודית, המאפשרת יותר מאשר מתן עדות ופשר במילים וביצירת נרטיב – חיוניים ככל שיהיו אלה לשיקום. בפרק זה אנו נדון מעט יותר לעומק באיכותה של אותה תנועה, והנוכחות הטיפולית הנדרשת לה.

     בריחוף על פני תהום טמונה נכונותו של המטפל לוותר לעיתים על מקומו ואפילו על קיומו כאגו, על שורשיו, על מחשבותיו ועל הידע והידיעה שלו. נכונות זו יכולה לאפשר לו לרחף קמעה, ובכך מתאפשרת השתהות בהיבט מסוים של הממד הלא־מבוטא, זה שאין לו מילים.

     ההכרה בקיומה של תשתית זו, לצד עמדת הוויתור של המטפל לדעת, מאפשרות סוג מסוים של תנועה, שאין בה מילים ולכן גם אין בה מגבלות, ובכך היא נוגעת בתשתית הרוחנית של האדם, ויש בה כוח התמרתי לשקם את החסום והסופי. בתנועה משקמת זו תיתכן התהוות של מילים והמשגות, אך באותה מידה היא עשויה להישאר כהוויה תשתיתית א־מילולית.

     הילה קורח, עובדת סוציאלית מהוסטל בית אריאל, מספרת על היכולת המתפתחת שלה להיוותר ללא מילים במהלך הפגישה:

ככל שאני מתפתחת יותר כמטפלת, אני נמצאת יותר במצבים שבהם אני לא מצליחה למצוא מילים שיצליחו להעביר את החוויה שלי מאותו רגע של מפגש, מהסיפור ששמעתי, מהבכי הנוכח, מהשבר ומאי־הצדק שפלשו לתוך המפגש. ברגעים אלה, אני מרגישה שכל מילה תקטין, תסיט את ההוויה עצמה.
בתחילת דרכי מיהרתי לנסות למלא את החלל במילים מנחמות, אולם כיום אני מרגישה נוח להשתהות עם השקט. לעיתים אני חשה שיש צורך להסביר את שתיקתי לנערה המבוהלת מעצם השקט, העלולה לחוש שאני נוטשת אותה, ואז אני מספרת לה על הווייתי, שאין לי בה מילים לתאר את תחושותיי, ושאם אמצא מילים הן יגמדו ולא ייטיבו לתאר את החוויה שלי. אני מוצאת שבכך נוצרת נוכחות קרובה ומשמעותית לנערה ולי.

     באופן דומה בועז שלגי (2017) מזהיר מהסכנה הנוצרת כאשר אנחנו מנסים לתת מובן לדברים, כי זה מה שאינטואיטיבי לעשות, זה מה שההיגיון שלנו אומר לנו, וזה מה שלמדנו לעשות. כך, כמטפלים, אנחנו שואלים שאלות, מחברים חיבורים, מבהירים דברים. לדעתנו זהו ניסיון נואש לתת מילים, שפה והמשגה, הלוכד אותנו ברובד המילולי. ככל שאנו עושים זאת המטופל מרגיש יותר בודד, מתפרק יותר. ואנחנו? אנחנו המטפלים לא מבינים, מתוסכלים, לעיתים מתנתקים ולעיתים מתערערים.

     מכאן, שבטיפול בחוויות טראומתיות על המטפל להיזהר שלא להתפתות יתר על המידה למילים, כך שיוכל להתחבר לשקט התשתיתי, ולהכיר בכך שחלק מהותי בהחלמה מטראומה קשור בשקט, בהימזגות ובתנועה המחזירה לרצף ולאין־סופיות.

     מתוך נוכחות טיפולית מרחפת, המוותרת על ידיעה, צורה והמשגה, והמוכנה לפגוש בכל פעם מחדש את אי־הידיעה, מתהוֶוה תדיר משהו חדש. כל חידוש שכזה צופן בחובו את התנועה, ההשתנות והרצף, שהם חלק מהתנאים לבריאות הנפשית. בוותרו על הידיעה, על ההמללה ועל ההסמלה, המטפל מאפשר לעצמו לנוע באזור של ריקות ושל אי ידיעה.

     בזכות נוכחות זו של ריחוף אמפתי על פני תהום מתקיימת חוויה אחדותית המאפשרת לפגוש את האזור הלא־מוגדר, הא־מילולי החסום, אך הכמהה למפגש; וליצור בו תנועת זליגה. תנועת זליגה זו מעניקה הכרה לכל הרבדים הא־מילוליים – הטראומטיים והלא־טראומטיים – דבר היוצר חיבורים חדשים שבכוחם לשקם את הרצף ואת האינסופיות. הכל יכול לקרות: יש תנועה אסוציאטיבית בנפש המאפשרת והבוראת. נוכחות זו, כמוה כהושטת יד הפוגשת את רגעי הספק המתעוררים באדם שחווה טראומה, ומשקמת אותם.

     ויניקוט (1971) כתב על מצבים בטיפול שבהם חשוב שלא לפרש ואפילו שלא להבין, אלא חשוב שחלק מהתוכן יהיה חסר משמעות (nonsense), כחלק מהתנועה הנפשית היצירתית שהיא תנאי לבריאה ולהבראה. ויניקוט הדגיש גם כי חשוב שהמטפל יימצא בעמדה טיפולית של אי־אינטגרציה (unintegration) ובכך יאפשר חוויות נטולות צורה (formless experience) וחוויה של נינוחות והרפיה כתנאי למשחקיות, שהיא הבסיס ליצירתיות.

     שלגי (2017) טען שבמוקד הטראומה, הדיסוציאציה או השבר, נמצאת הדממת התנועה של הנפש, שכתוצאה ממנה גם החיים פוסקים מלכת. אובדן התנועה הנפשית משול אפוא למוות ולמוות נפשי. במובן זה, כתב שלגי, עדיף לחוש כאב על פני קריסה לאזורי נפש מתים וקפואים. ויטגנשטיין (1921) הוסיף כי "על מה שלא ניתן לדבר על אודותיו יש לשתוק".

מסקנות ויישומים: המטפל כמרחף על פני תהום

"זו שעה נפלאה / כלום לא רומס. / נמלה מבולבלת חוצה את השביל. / בקצה שפתיי תלוי דבר. // עתה אוכל להניח למילה / לנשור / ממני, / לחיות אפילו / בלעדיי." (גליל, 2016)

     בהקדמה לירחון שיצא שנה לפני מותו, טען ביון ש"המציאות הבסיסית היא אינסוף, היא הלא נודע, היא המצב שאין עבורו שפה – אף לא השפה השאולה מן האמן או מאיש הדת – שפה המתקרבת במידה כלשהי לאפשרות לתאר אותו" (בתוך: אייגן, 2004, עמ' 75). במאמר זה ניסינו לתאר אפוא את הממד הא־מילולי בנפש. ממד זה, טענו, אינו תוצאה של הדחקה, דיסוציאציה או עיכוב התפתחותי, אלא הוא תשתיתי בקיום האנושי. עוד טענו כי הוויה שאינה מילולית, שאין לה צורה ואין לה המשגה, היא חיונית והיא מלווה כל אדם, לכל אורך חייו.

     אף שהא־מילולי לא נובע מטראומה, הרי שלטראומה יש קשר הדוק איתו. אחד ממאפייניה הבולטים של הפגיעה הטראומטית היא ערעור הממד המילולי, וחמור מכך – פגיעה בתשתית הא־מילולית.

     כאמור, הטיפול המקובל בטראומה כרוך באיתור הדברים שלא ניתן לדברם, שבהם הייתה שלילת המילה, ועל כן החשיבות בשיקום הנרטיב המילולי. ואולם במאמר זה הדגשנו את החיוניות ואת איכות הנוכחות של המטפל לשיקום התשתית הא־מילולית. להבנתנו, בהיעדר נוכחות משקמת זו, התשתית הא־מילולית עלולה לחצוב את דרכה באופן נואש באמצעות טראומה נוספת. לנוכחות ייחודית זו קראנו 'ריחוף על פני תהום'.

     מכאן, שבטיפול בחוויות טראומתיות, על המטפל להיזהר שלא להתפתות יתר על המידה למילים, כך שיוכל להתחבר לשקט התשתיתי המהווה את הבסיס לחיי הנפש, ולהכיר בכך שחלק מהותי בהחלמה מטראומה קשור בשקיטה ובתנועה מרחפת המחזירה לרצף ולאין־סופיות.

     העמדה המרחפת על פני תהום, הנכונות לנוכחות הימזגותית, מאפשרת להוויה הא־מילולית של המטופל לזלוג אל תוך נפש המטפל, ואל תוך המפגש האנושי־טיפולי. נוכחות אחדותית זו מעניקה קיום לכל האזורים הא־מילוליים – הטראומטיים והלא־טראומטיים – דבר שבכוחו לשקם את הרצף ואת האין־סופיות. תנועה אנושית התמרתית זו היא אפוא בין האדם לעצמו, בין האדם לזולתו ובין האדם לעולם כולו.

     הריחוף על פני תהום מקפל בתוכו אפוא נוכחות אנושית אמפתית, היוצרת הוויה אחדותיות והימזגותית, והיא המאפשרת את ההתהוות ואת הקיום הנפשי (Kohut, 1977), ובכך יש בכוחה לשקם ולהשיב תנועה נפשית לחיים ואת רצף ההמשכיות – שנפגעו בטראומה. חוויה זו, הנחוצה לאדם לכל אורך חייו, מאפשרת לממש שני צרכים החיוניים לקיום הנפשי: הצורך להרגיש עצמי נבדל וייחודי (מילים ומוחשיות הגוף) בתוך חוויה אחדותית עם האחר. והצורך שלא להרגיש עצמי נבדל, אלא "מתמוסס" עם האחר ועם היקום, בתוך חוויה אחדותית עם האחר (Kohut, 1971; קולקה, 2010).

     ריחוף על פני תהום מגלם את הנוכחות האינטואיטיבית והרגישה הקיימת בין הורה לתינוק בשלבים מאוד מוקדמים, שבהם אין כלל צורך להיעזר במילים.

     פרויד (1900, 1912) המליץ על עמדה טיפולית של הקשבה מרחפת (Free Floating Attention). לנגן (1997) הדגיש את חשיבות ההנחיה של פרויד ל"תשומת לב מאוזנת" כדורשת נכונות שלא להתכוונן. בכך המתבונן (המטפל) "נעלם", ובכך הוא מאפשר לעצמו להיפתח לעולם, ומתוך כך – לעולמו של המטופל. בולאס (1987, עמ' 10 ועמ' 278) הציע שמינון מספק של זמן, מרחב וקשב, תוך הקפדה שלא לאלץ ידיעה, יאפשרו לחלקים של העולם הנפשי שעד לאותו רגע לא ניתן היה לחשוב אותם – להתהוות ולחיות.

     הריחוף על פני תהום לפיכך היא נוכחות מרפרפת ואמפתית של המטפל, המזמינה תנועה נפשית במטופל. התנועה, שהיא חלק מהריחוף, מפיחה רוח חיים שיש בה היכולת לשקם ולבנות הריסות. המטפל בורא ומבריא מעצם התנועה. אפשטיין (2010), בהרצאה ביום העיון "על ניצחון הרוח", דיבר על הספר של לוינס ("כוליות ואינסוף"), בו הוא קבע "שביני לבן האחר קיים פער מוחלט שרק השיח יכול לגשר עליו". ואילו בספר ("אחרת מהיות") לוינס "מתמודד עם משמעות המגע. המגע, החוש הנקרא עיוור, חוצה את הפער המוחלט מבלי לבטלו, הוא לא מאפשר להיות אחרת אלא אחרת מלהיות, הוא מאפשר לעבור לממד אחר. מעבר להיות או לא להיות".

     המטפל להבנתנו לא מחפש להיות אחרת, אלא אחר מלהיות. הוא מאפשר לעבור לממד אחר – לממד הא־מילולי. "הוא הופך את המקף המחבר והמפריד ביני לבין זולתי לציון של כיוון: ממך – אל עצמי – אליך" (לוינס אצל אפשטיין, 2010).

     הריחוף על פני תהום, כנוכחות וכעמדה טיפולית המכירה בהוויה ללא מילים, לצד ויתור על הצורך בידיעה, נמצאת בתנועה מתמדת, אמפתית, מרחפת ושקטה – ובכך מאפשרת זליגה של הטראומה ושל חוויות א־מילוליות לתוך השדה הטיפולי. היכולת לחוות חוויה קשורה בנכונות להסתכן בכך שמשהו ייפתח וייכנס לתוכי. המטפל כמרחף מסתכן, ובכך מזמין את התנועה של המטופל המאפשרת את שיקום הטראומה המצמיתה והמשתקת, ואת שיקום הרוחניות האנושית הפגועה. 

מקורות

אייגן, מ' (2004). העצמי הרגיש. תל אביב: תולעת ספרים.

אמיר, ד' (2013). תהום שפה. ירושלים: מגנס.

אמיר, ד' (2018). להעיד על העדים. ירושלים: מגנס

אפשטיין, ד' (2010). מתוך: יום עיון על ניצחון הרוח. האיגוד הישראלי לפסיכולוגיית העצמי ולחקר הסובייקטיביות.

באלינט, מ' (1968). השבר הבסיסי. תל אביב: עם עובד.

ביאליק, ח' נ' (2015). גילוי וכיסוי בלשון. גרסה אלקטרונית: פרויקט בן יהודה.

ביון, ו' ר' (1977). סזורה. תל אביב: תולעת ספרים.

גור, ע' (2015). גוף זר. בני ברק: הקיבוץ המאוחד.

גיל, ש' (2011). בין כלות הנפש להתכללות נפשית. פסיכולוגיה עברית.

היינץ, ק' (1984). כיצד מרפאת האנליזה. תל אביב: עם עובד.

ויטגנשטיין, ל' (1921 [1994]). מאמר לוגי פילוסופי. בני ברק: הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים.

ויניקוט, ד' (1963 [2009]). בתוך: עצמי אמיתי עצמי כוזב. תל אביב: עם עובד

ויניקוט, ד' (2004). משחק ומציאות. תל אביב: עם עובד

סלע, י' (2016). "אי שניות: התבוננות זן בשאלת השפה והגוף בפסיכואנליזה". מארג כרך ז',עמ' 77—206.

פרנצי, ש' (1933). "בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה". בתוך: ברמן, ע. (עורך): בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל אביב: עם עובד.

קאנט, ע' (2013). ביקורת התבונה הטהורה. בני ברק: הקיבוץ המאוחד – ספריית הפועלים.

קולקה, ר' (2010). "בין הפצעה להתמוססות: מבט עכשווי על גדולה ואידיאלים במשנתו של קוהוט". שיחות כרך כ"ה חוברת 1.

רמב"ם, (2002). מורה נבוכים, פרקים א', ב'. תרגום מיכאל שוורץ, אוניברסיטת תל אביב.

שלגי, ב' (2017). ים יבשה (וחוזר חלילה) – דיאלקטיקה של שפות. מתוך יום עיון לגבי המפגש האינטרסובייקטיבי עם אזור הטראומה. תל אביב: מכון מפרשים.

Abram, J. (2007). The Language of Winnicott: A Dictionary of Winnicott’s Use of Words. London: Karnac.

Abramovitch, H. (1986). "There Are No Words: Two Greek-Jewish Survivors of Auschwitz". Psychoanal. Psychol., 3: 203-216.

Bakan, D. (1958 [1990]). Sigmund Freud and the Jewish mystical tradition. London: Free Association Books.

Balint, M. (1979). The Basic Fault: Therapeutic Aspects of Regression. London/New York: Tavistock.

Bion, W.R. (1959). "Attacks on Linking". International Journal of Psycho-analysis, 40: 308-315.

Bion, W. R. (1965). Transformations. London: Heineman.

Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Heinemann; New York: Basic Books.

Bollas, C. (1987). The Shadow of The object: Psychoanalysis of the unthought known. New York: Columbia University Press.

Bromberg, P. M. (2006). Introduction: When Reality Blinks. Awakening the Dreamer. New Jersey and London: The Analytic Press, pp. 1-27.

Caruth, C. (1996). Unclaimed experience: Trauma, narrative and history. Baltimore, MD: Johns Hopkins University Press.

Hawkins, P.S., Schotter, A.H. (Ed.) (2016). Ineffability: Naming the Unnamable from Dante to Beckett. AMS Press, New York.

Jonas, S. (2016). Ineffability and its Metaphysics: The Unspeakable in Art, Religion, and Philosophy.

Kohut, H. (1971). The Analysis of the Self: A Systematic Approach to the Psychoanalytic Treatment of Narcissistic Personality Disorders. New York: International Universities Press.

Kohut, H. (1977). The Restoration of the Self. New York: International University Press.

Kristeva, J. (1987). In the Beginning Was Love. New York: Columbia University Press.

Kristeva, J. (1987). Interviews. Guberman Ross editor. New York: Columbia University Press.

Langan, R. (1997). On Free-Floating Attention. Psychoanal. Dial., 7(6):819-839.

Moor, R. (1999). The creation of reality in psychoanalysis. Hillsdale, NJ: The Analytic Press.

Ogden, H. T. (2004). The Primitive Edge of Experience. New York. Rowman Littlefeild.

Orange, D.M. (2011). "Speaking the Unspeakable: The Implicit, Traumatic Living Memory, and the Dialogue of Metaphors". Int. J. Psychoanal. Self Psychol., 6(2):187-206.

Sella, Y. (2018). From Dualism to Oneness in Psychanalysis - A Zen Perspective on the Mind Body Question. London: Routledge.

Schechter, M., Goldblatt, M., Maltsberger, J.T. (2013). "The Therapeutic Alliance and Suicide: When Words are Not Enough". Brit. J. Psychother., 29:315-328.

Schlesinger, H.J., Appelbaum, A.H. (2000). When Words Are Not Enough. Psychoanal. Inq., 20:124-143.

Shalgi, B. (2018). "When Time Stands Still: The Non-interactive Interaction in the Psychoanalytic Encounter". Psychoanal. Dialogues, 28 (1:59-68).

Soler, C. (2005) The Era of traumatism. Ed. Biblik, Rome. P.69.

Stern, D. (2000). The Interpersonal World of the Infant. New York: Basic Books.

Van der Kolk, B., Mcfarlane, A. & Weisaeth, I. (1996). Traumatic stress: The effects of overwhelming experience no mind, body, and society. New York: The Guilford Press.

Winnicott, W. D. (1960). "The Theory of Parent-Infant Relationship". International Journal of Psycho-Analysis, 1960, 41. In: 1965 (37-55).

Winnicott.W.D. (1971). Playing and reality. London :Tavistock.