פונקציות הווידוי הפסיכודינמי ופעולתן בקליניקה - פרקסיס הווידוי בעידן החילון

בנימין גולדנהירש

פסיכולוג קליני וחינוכי-מדריך. פסיכולוג אחראי בטיפול יום רבדים – לוד (מרחבים), מתמחה בפוסט-טראומה מורכבת ובהפרעות אישיות. חוקר פנומנולוגיה פסיכואנליטית ודתית במסגרת עבודת הדוקטורט, בבי"ס לפסיכותרפיה באוניברסיטת תל אביב. מרצה בבית הספר הדיאלוגי לפסיכותרפיה. עמית מחקר באוניברסיטת הרווארד. קב"ן במילואים ויועץ ארגוני. מטפל בקליניקה פרטית במזכרת בתיה.

תקציר

מושג ה'וידוי' (confession) נעדר במידה רבה מהספרות הפסיכואנליטית – הן כמושג תיאורטי והן כפרקסיס (מעשה, פעולה) טיפולי. בפעולת הווידוי, ישות אחת בדיאדה מכירה, חושפת ומצהירה בצורה פרופורמטיבית ("מבע ביצועי") אמת שהייתה חבויה בפני היישות האחרת; בפעולה היכולה ליצור התמרה. מאמר זה דן בשלוש פעולות וידוי שונות המתקיימות בתהליך טיפולי-פסיכודינמי, על בסיס שלוש מסורות פסיכואנליטיות מרכזיות: תיאוריית הדחף, תיאוריה של יחסי אובייקט והגישה ההתייחסותית. מתוך בחינה מחודשת של מעשה הווידוי בהקשר פסיכודינמי, ניתן גם להבין את תופעת הווידוי לדורותיה ולבחון אותה מחדש.

     המאמר מציג כיצד מעשה הווידוי הוא רבגוני, ויכול למלא פונקציות קליניות שונות בטיפול הפסיכודינמי: 1. 'וידוי קתרטי' / 'וידוי הענשה' – ניסיון של המטופל להיפטר מתכנים ומחומרים בלתי נסבלים שהוא מתקשה לשאת (פנטזיות, מחשבות, רגשות וכד'). 2. וידוי כמכונן סובייקטיביות אותנטית / וידוי כתהליך דיאלקטי – פעולה של כינון הסובייקט ויצירת זהות לא-ממורכזת (לעיתים על ידי תהליך של הזדהות השלכתית), ולאחר מכן קבלה של חלקי עצמי דחויים. 3. 'וידוי-ברית' – מושג שפיתחתי, שלעיתים מעביר את פעולת הווידוי מהמטופל למטפל, באמצעות חשיפה עצמית, ובכך המטפל נוקט אחריות במטרה לסייע לדיאדה הטיפולית לכונן מרחב שלישי משותף. לכל אחת מפונקציות הווידוי השונות ישנן השלכות על העמדה האתית של הטיפול הפסיכודינמי, דבר שנידון לאורך המאמר.

מילות מפתח: וידוי, דחף, יחסי אובייקט, פסיכואנליזה התייחסותית, פרקסיס (פעולה) טיפולי

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• הגדרה ופיתוח של המושג 'וידוי פסיכואנליטי' והיכרות עימו. ביסוס הבנה והמשגה פסיכודינמית לתופעה האנושית של הווידוי.
• סימון פעולת הווידוי כחלק מאמתחת פעולות פסיכודינמיות אחרות המדגישות את רובד הפרקסיס בתהליך הטיפול. זאת להבדיל מהיבטים הקשורים לתובנה, מודעות ופרשנות בלבד.
• המשגת הווידוי הפסיכואנליטי עשויה להעשיר את הדיאלוג בין הטיפול הפסיכודינמי לבין מסורות דתיות ותרבותיות שקדמו לפסיכואנליזה ושהשפיעו עליה. השוואה בין-תחומית זו מפרה ותורמת לשני התחומים, מעמיקה את ההבנה ומרחיבה את הפרספקטיבות בכל אחד מהם. כמו כן מרחיבה את ההקשר התרבותי של הטיפול, וכן מעלה שאלות אתיות.

מבוא: הווידוי כתופעה אוניברסלית

המאמר הנוכחי מבקש להציע הבנות פסיכודינמיות ביחס לפעולה עתיקת יומין – הווידוי. בנוסף, המאמר בוחן את תופעת הווידוי בהקשר של הטיפול הפסיכותרפי פסיכודינמי, דרך שלושה זרמים תיאורטיים: תיאוריית הדחף, תיאוריה של יחסי אובייקט והגישה ההתייחסותית; ומצביע על פעולת הווידוי כמעשה מובחן – ודיאדי – בטיפול.

     משחר ההיסטוריה האנושית מעשה הווידוי ["הודאה על חטא, הודאה על האמת" (מילון ספיר, 1997)], הוא בגדר תופעה אנושית רחבה. בתרבויות רבות ללא כתב, משבטים ביבשות אמריקה ועד לתושבי האיים במערב האוקיינוס השקט, הווידוי נחשב לדרך מרפאת לטיפול בחטאים ולאמצעי תקשורת עם האלים וייצוגיהם (La Barra, 1947). במרוצת הדורות, תרבויות שונות עיצבו את הווידוי בהתאם לתפיסות פילוסופיות או תיאולוגיות, ועל פי המבנה החברתי שהתקיים בהן באותו מרחב וזמן. גם כיום, בעידן ובקונטקסט מודרניים-חילוניים, תופעת הווידוי מתקיימת במרחבים מגוונים – בין איש לרעהו, בכתיבת אוטוביוגרפיה, מול צלמים בתוכניות ריאליטי, בפוסטים ברשתות החברתיות, וגם בפסיכותרפיה.

     יתרה מכך, פעולת הווידוי היא חלק אינטגרלי מהפרקסיס (Praxis) הפסיכותרפויטי, והיא ראויה לתשומת לב ולדיון כתופעה פסיכודינמית-טיפולית. אכן שדות ידע המביטים על הפסיכואנליזה מבחוץ סבורים שאחת מפעולות הריפוי העומדות לרשותה של הדיאדה הטיפולית (מטפל-מטופל) היא הווידוי (Jung, 2001). דוסטויבסקי, בספרו המוקדם 'הכפיל' (1973), כתב על אודות גיבור הסיפור יעקב פטרוביץ גוליידקין, שבדרכו לפגוש את רופאו רוטנשפיץ מכריז, "הרופא, כפי שאומרים, כמוהו ככוהן מוודה" (עמ' 11).

     פוקו, במסגרת עיסוקו בתופעת הווידוי במערב, מכנה את האדם המערבי 'חיה מתוודה' (Focault, 1978, p. 59), וטוען שהפסיכואנליזה צמחה מתוך 'ממסד הווידוי'. לשיטתו, הפסיכואנליזה – שניתן לראותה כמעין 'כנסייה מחולנת' – ממשיכה את תפקידה ההיסטורי של הכנסייה בהסדרת המיניות. ההגמוניה החברתית משתמשת בפרקטיקת הווידוי כדי לקבוע נורמות של מיניות, ולאכוף אותן: כאשר אדם חורג מהנורמות המיניות המקובלות, עם מה שההגמוניה מגדירה כנורמלי, הוא נדרש להתוודות על החריגה (גם אם אינו מתיישר התנהגותית לפי אותן נורמות).

     ביקורת זו, שיש בה ממד עוין, משקפת מבט חיצוני על הפסיכואנליזה המתמקד בהיבטים החברתיים והפוליטיים שלה, ואינו בהכרח תואם את האופן שבו הפסיכואנליזה תופסת את עצמה כתנועה המבקשת לטפל בסובייקט האנושי, בכאביו ובמצוקותיו. לפיכך, בניגוד לקשר האינטואיטיבי בין פרקסיס הווידוי לבין פסיכותרפיה, מפתיע לגלות פער מהותי: בעוד שמחוץ לפסיכואנליזה מניחים קשר הדוק בין פרקסיס הווידוי לפסיכותרפיה, בספרות הפסיכואנליטית עצמה השימוש במונח 'וידוי' הוא מועט להפליא. חיפוש של המילה "confess" ב-Psychoanalytic Electronic Publishing, בשם המאמר (title), מעלה שישה מאמרים בלבד.

     המאמר הנוכחי מבקש לפיכך למלא מעט את החסר התיאורטי והמחשבתי ביחס לתופעת הווידוי בהקשר הפסיכודינמי, ולהצביע על פעולת הווידוי בתיאוריה ובפרקטיקה הטיפולית. בנוסף אעמוד על הדרך שבה הווידוי מייצר בקשר ובתהליך הטיפולי גם מחויבויות אתיות נוספות.

     במאמר אמשיג לפיכך את פרקסיס הווידוי כפעולה המתרחשת במרחב דיאדי, בשיח בין שתי ישויות. ישות אחת בדיאדה מכירה באמת חבויה, וחושפת אותה בצורה פרופורמטיבית (speech act), באופן העשוי ליצור התמרה. כלומר, וידוי מתקיים במצב שבו פועלות שתי ישויות, אחת בתפקיד המתוודה (pénitent), והשנייה בתפקיד השופט או מקבל הווידוי (שופט, juge, על פי קאמי, 2014). בכך אני מרמז שאם הפרויקט הפסיכואנליטי בנוי על וידוי, הרי שייתכן שאין בו באמת חוסר שיפוטיות, אלא רק שיפוטיות מסוג אחר.

פרקסיס הווידוי הפסיכותרפויטי

מושג 'פרקסיס הווידוי' הינו מורכב ורווי במתחים פנימיים ודיאלקטיים, וכפי שנראה להלן, מדובר בפרקסיס רב-ממדי הניתן להמשגה בצורות רבות ושונות. לאור זאת, המאמר מבוסס על שלוש הנחות יסוד: 1. הווידוי בהקשר הפסיכואנליטי הינו 'פרקסיס'; 2. הווידוי בתהליך הפסיכואנליטי מאופיין כמעשה 'פרפורמטיבי'; 3. הפסיכואנליזה, כיורשת פרקסיס הווידוי בתרבות המערבית, משתמשת בפרקסיס הרווי במשמעויות אתיות.

     המונח פרקסיס הינו מושג רב-משמעות. מבחינה אטימולוגית, מקור המילה ביוונית (πρᾶξις), ופירושה הבסיסי הוא 'עשייה' או 'פעולה' (Liddell, 1996, p. 1,459; Montanari, 2015 p. 1,734). במסורת המרקסיסטית, פרקסיס מתייחס לתהליך שבו תיאוריה או רעיון מתורגמים לפעולה מעשית, תוך שילוב של חשיבה ביקורתית ופעולה מכוונת לפתרון אנטינומיות (סתירות פנימיות) של הקיום האנושי (Feenberg, 2014). המונח מדגיש את היחסים ההדדיים והדיאלקטיים בין תיאוריה לפרקטיקה, כאשר הידע התיאורטי מעצב את הפעולה המעשית, והניסיון המעשי מזין בחזרה ומשפר את ההבנה התיאורטית.

     לצד זאת, המילה מעוררת קונוטציה פנומנולוגית, ומניחה שפעילות נעשית מתוך הקשר ונסיבות (contextual and contingent). פרקסיס הווידוי חורג מעבר למטרתו המוצהרת. בדומה לפרקסיסים טרנספורמטיביים אחרים, הוא פותח בפני המתוודה אופקים חדשים של משמעות שלא נצפו מראש. למשל, אדם שכואב לו הגב מתחיל את פרקסיס היוגה על מנת לפתור את הבעיה. אולם ככל שהוא ממשיך להתמיד בפרקסיס, הוא מגלה שהיוגה מביאה אותו למרחבים ולטרנספורמציות שהוא לא ציפה להם מלכתחילה כשיצא למסעו.

     פרפורמנס בפסיכואנליזה מתייחס למכלול הפרקסיסים והריטואלים המתקיימים במרחב הטיפולי, מעבר לתוכן המילולי והפרשני גרידא (Shechner, 1985 pg. 35). לדעת אטלס וארון (Atlas & Aron, 2018) בספרם "דיאלוג דרמטי", הפגישה הפסיכואנליטית היא מעין 'הצגה' חיה וביטוי בפעולה (enactment) המתרחשת בין המטפל למטופל. כפי שמדגיש בלכר (Bleger, 2012), בעוד התיאוריה הפסיכואנליטית מתמקדת בהתפתחות ההיסטורית של המטופל, הפרקסיס הטיפולי מבוסס על האירוע הדרמטי והדיאלקטי המתרחש בין המטפל למטופל. מנקודת מבט זו, הפרקסיס הטיפולי עצמו הוא אירוע טרנספורמטיבי רב-עוצמה, שערכו הריפויי טמון בעצם ההתרחשות, מעבר לפרשנות או להשגת תובנות.

     מעשה הווידוי, בהיותו אקט דרמטי, נבדל מדיבור או שיתוף שגרתי בטיפול בשלושה מאפיינים מרכזיים: האינטנסיביות האפקטיבית המלווה אותו, אלמנט ההפתעה המתרחש בו (Reik, 1948), והפוטנציאל הטרנספורמטיבי הייחודי שלו. בעוד ששיתוף רגיל מתקיים במישור הנרטיבי-מודע, הווידוי חורג מגבולות השיח השגרתי ופותח מרחב חדש בתהליך וביחסים הטיפוליים.

     במאמר אדון בשלוש המשגות שונות של פרקסיס הווידוי המתקיימות בתהליך טיפולי-פסיכודינמי, על בסיס שלוש מסורות פסיכואנליטיות מרכזיות: תיאוריית הדחף, תיאוריה של יחסי אובייקט והגישה ההתייחסותית. בחינה מחודשת זו של מעשה הווידוי בהקשר הפסיכותרפויטי מאפשרת להאיר את תופעת הווידוי לדורותיה מזווית חדשה, ולעמוד על אופייה המורכב והדיאלקטי. לצד החשיבות של המשגת פרקסיס הווידוי עבור המסורת הפסיכואנליטית, בחינה מחודשת זו של מעשה הווידוי בהקשר הטיפולי עשויה לשפוך אור חדש על אופיו וטיבו של הווידוי לאורך ההיסטוריה, ולהעמיק את הבנתנו באשר למשמעויותיו הדתיות, התרבותיות והאתיות.

הווידוי הפסיכואנליטי במבט של שלוש מסורות תיאורטיות

וידוי קתרטי / וידוי הענשה

אדם עשוי להתוודות כחלק מבקשה מודעת של היטהרות. בשפה אנליטית ניתן לקרוא לכך וידוי קתרטי. בווידוי מסוג זה, בדומה לתא הווידויים של הכומר הקתולי, אדם פונה להתוודות על מנת להתנתק מתחושה של חטא ולכלוך, ומבקש כפרה והסרת אשמה (Absolution). כדברי דימיטרי קרמזוב לאחיו אלכסיי, בספר 'האחים קרמזוב' (דוסטויבסקי, 1993):

"שמע, אַליוֹשה, שמע אחי. עכשיו אני מתכוון לומר הכול. הלוא הכרח הוא לומר לפחות למישהו. למלאך בשמים כבר אמרתי, ואם כן יש לומר גם למלאך שעל האדמה. אתה מלאך על האדמה. אתה תשמע, אתה תשפוט ואתה תסלח, והוא הדבר הדרוש לי, שיסלח לי מישהו הגבוה ממני".

     על כתפיו של דמיטרי מונח כובד משקלם של החטא ושל דרך חיים מקולקלת, והוא מבקש להיפטר ממשאו הכבד. זאת, בדומה לכהן הגדול שביום כיפור שם את עוונות בני ישראל על ראש השעיר לעזאזל ושולח את חטאיהם אל המדבר: "וְסָמַךְ אַהֲרֹן אֶת-שְׁתֵּי יָדָו, עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת-כָּל-עֲוֺנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֶת-כָּל-פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל-חַטֹּאתָם; וְנָתַן אֹתָם עַל-רֹאשׁ הַשָּׂעִיר, וְשִׁלַּח בְּיַד-אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה." (ויקרא, ט"ז, כ"א). אלו הן דוגמאות טקסטואליות לכך שהמתוודה, מאז ועד הלום, מחפש דרך להיטהר על מנת להיפטר מכובד האשמה.

     לצורך זה יש ביטוי גם בשדה הפסיכואנליטי. ברויאר, ב"מחקרים בהיסטריה" (2004), סבר שדיבור מאפשר לפרוק את המתח שנחווה במצב של עוררות גבוהה. לדבריו, וידוי הינו פרקטיקה הממחישה זאת. לפי ברויאר, עצם השיתוף בסוד או בתוכן שנחווה כשלילי הוא משחרר ומרגיע, גם אם לא מגיעה בעקבותיו כפרה של ממש. לדעתו, לספר דברים זו הקלה, זה משחרר מתח גם כאשר מי שמתוודים מולו אינו כומר, וגם כאשר אין מחילה בעקבותיו. אם כן, במידה כלשהי של מודעות, המוטיבציה של האדם המתוודה בטיפול הפסיכולוגי היא להקל מעול האשמה והחטא.

     גם פרויד התייחס לחשיבותו של הפורקן, אך לא ראה במושג הווידוי כשלעצמו מרכיב משמעותי בתהליך הטיפולי (Arnold, 2006). השיתוף בחוויות אישיות ומורכבות הומשג על ידי פרויד כהבעה של משאלות סודיות המאפשרת פורקן. בהמשגה זו, נוכחותו של האחר, המטפל, נמשלה לזו של רופא מנתח. המטפל הוצג כישות מתנזרת וניטרלית, כמראה אטומה (Freud, 1915), ולכן נוכחותו לא היוותה תנאי הכרחי לתהליך שחרור האנרגיה שהצטברה. כלומר, בתהליך שתיאר פרויד לא תוארה ישות שופטת המכילה את הפורקן המילולי ('פסיכולוגיה של אדם אחד'), בניגוד להגדרת הווידוי ('פסיכולוגיה של שני אנשים', ראו: Greenberg & Mitchell, 1983, p. 391; Aron, 1990).

     לעומת זאת, רייק (Reik, 1959), סבר שלאדם יש דחף בסיסי להביע (need to express) את משאלותיו כלפי אחר, ולכן הנוכחות של מי שמקבל את הווידוי הכרחית (לאורך ספרו, רייק מרבה להשתמש במילה expression). רייק, ההוגה הפסיכואנליטי היחיד שכתב באופן מעמיק על תופעת הווידוי, המשיג בכתיבתו את הדחף להתוודות (כשם ספרו "The Compulsion to Confess") כביטוי ל"חזרת המודחק". כלומר, בדומה לתופעת מעשה כשל או בדיחה, הווידוי מספק מעט את הדחף, היות שדיבור הוא פעולה "במנות קטנות" (שם, עמ' 202).

     לפי רייק, הדחף להתוודות מהווה מנגנון פסיכולוגי מורכב הבא לידי ביטוי בשלוש דרכים: אמירות ישירות, אמירות עקיפות (דרך אסוציאציות חופשיות), והתנהגות (כמו התנהגות קומפולסיבית). מנגנון זה משרת בו-זמנית שני צדדים מנוגדים בנפש: מצד אחד, הוא מאפשר לאיד לבטא את המשאלה הלא מודעת (למשל המינית) באופן גלוי, ומצד שני, הוא מספק סיפוק לסופר-אגו דרך תחושת הבושה והגינוי החברתי שהוא מעורר. המתוודה מבקש עונש על מעשיו כדי שהדחף להעניש את עצמו ולרדוף את עצמו יקבל ביטוי חיצוני. לדברי רייק, המתוודה מבקש מהאחר: "התחשב בחולשותיי, תעניש אותי אך תאהב אותי שוב" (שם, תרגום שלי מאנגלית). כך נוצר "פתרון" המאזן בין שתי הדרישות המנוגדות של הלא מודע.

     בהמשך לדבריו של רייק, לעיתים עצם ההשפלה והבושה שבמעשה הווידוי מהווה עונש מספק בפני עצמו, ולעיתים הווידוי גורם לעונש. אדגים כיצד הפונקציות וידוי קתרטי / וידוי כהענשה יכולות לבוא לידי ביטוי דרך המקרה של אמנון (שם בדוי, כלל פרטי המטופלים המוצגים במאמר שונו):

אמנון, גבר דתי כבן 31, היה נשוי לעדי במשך שלוש שנים. אמנון היה קשור לעדי מאוד; היו לו רגשות הערכה והערצה כלפיה על היכולות והאיכויות שלה, והוא קיווה שתהיה אם ילדיו. הזוג בילה בחו"ל בחופשה מהנה, במהלכה שני בני הזוג הרגישו קרבה חזקה ביניהם והחליטו להתחיל בניסיונות להיקלט להיריון. מיד עם נחיתתם ארצה, אמנון התוודה בפני עדי שהוא לעיתים מאונן כשהוא מסתכל על תמונות של נשים ממקום העבודה שלו. במהלך הווידוי אמנון רעד ובכה בכי תמרורים, התנהגות שעוררה בעדי בהלה וחוסר אמון, מעבר לתוכן הווידוי כשלעצמו. מתוך מצוקה גדולה של בני הזוג, אמנון פנה לפסיכותרפיסטית לעזרה. המטפלת אבחנה אותו כמכור למין, ואסרה עליו אוננות וחשיפה לתכנים מיניים מכל סוג – דבר שהעמיק את הקושי של אמנון ואת הקרע בין בני הזוג.

     המקרה של אמנון מהווה ביטוי לכפל הפנים של הווידוי הקתרטי. באופן מודע, אמנון התוודה בפני אשתו ובפני המטפלת מתוך רצון לטהר את עצמו מהתחושה שהוא אשם, חוטא ומלוכלך, וקיווה שפעולת הווידוי תביא לזיכוך ולשחרור דרך חמלה וכפרה. עם זאת, באופן לא מודע, אמנון ראה את עצמו אדם בזוי ומלוכלך בשל דחפיו המיניים, ולא הרגיש ראוי לאשתו; הוא היה רדוף אשמה ובושה, ורצה להיפטר מרגשות בלתי נסבלים אלה על ידי מימוש הפנטזיות הרודפניות ועל ידי הענשה. הווידוי, באופיו ובסגנונו, ערער את חייו של אמנון, גם מבחינת האבחנה שקיבל והאיסורים שהגיעו בעקבותיה, וגם בעקבות הקשר שהתערער עם אשתו. במובן זה, הווידוי הוביל, באופן לא מודע, לפעולת ענישה; ענישה מסוג זה מאפשרת, לפי רייק, להתנקות מאשמה. אולם הטיפול לא סיפק לאמנון תחושה של היטהרות והזדככות, וכן הוא לא זכה לקבלה ואהבה.

אסיים חלק זה בדוגמה של וידוי הענשה המתרחש במרחב הקליניקה, בין מטפל למטופל:

יאיר, סטודנט לפסיכולוגיה, חיפש עם חבריו מקום שקט במרחב האוניברסיטה על מנת להכין פרזנטציה. אחד מהחברים שימש כעוזר מחקר של אחד מהמרצים בחוג לפסיכולוגיה קלינית, שהיה גם המטפל של יאיר. אותו חבר אמר ליאיר ביום מסוים שהמרצה-מטפל לא הגיע לעבודה, והציע ליאיר לשבת במשרדו (מבלי לדעת מהי משמעות ההצעה עבור יאיר). יאיר הבין שהוא בדרכו לשבת בחדר של המטפל שלו, אך התבייש להגיד לחבריו שהוא לא מרגיש בנוח עם ההליכה משם, וגם, במקביל, הסתקרן והתעניין, במידה כזו או אחרת של מודעות, לגבי מה שימצא בחדר המטפל (לאחר שנים, יאיר חיבר בין הקונפליקט שחווה אל מול חדרו של המטפל, לבין הרצון הילדי להיכנס לחדר ההורים והאיסור לעשות כן).

באותו ערב, בעת שעת הטיפול, יאיר דיבר דיבורי סרק במשך כרבע שעה, ולאחר מכן שתק במשך רבע שעה. אחרי כן התוודה, בגמגום, ששהה היום במשרדו של המטפל באוניברסיטה. המטפל נזף בו על כך שהווידוי לא נעשה בתחילת הפגישה, דבר שהוביל לבזבוז רוב שעת הפגישה.

     יאיר הרגיש רדוף אשמה וחרטה על כך שחָדר והסתנן למקום שהוא לא אמור לשהות בו. בווידוי שלו נוצרה מציאות שבה אכן ננזף; באופן זה, יאיר נענש בהתאם למשאלתו הלא מודעת לשלם על מעשיו הרעים. כך, על פי רייק, יאיר התנקה מהאשמה שרדפה אותו בעקבות מעשיו ודחפיו.

     על אף שבשני תיאורי המקרה שהוצגו התאפשרה התנקות מאשמה, תיאורטיקנים של פסיכולוגיית הדחף עשויים לראות בווידויים של אמנון ויאיר היעדר בשלות של ממש. לפי פסיכולוגיית הדחף, שימוש בפונקציית הווידוי באופן כזה הוא מעשה אינפנטילי. המטופל, באופן זה, מבקש מהמטפל כפרה ומחילה, או לחילופין משתמש במסגרת הטיפול כדי להעניש את עצמו באופן לא רציונלי. מטפל ניאו-פרוידיאני, במקרה כזה, עשוי לומר שהמטופל מנסה להתחמק מאחריות על ידי פעולת הווידוי. מטפל המחזיק בעמדה זו עשוי להימנע מלקבל את וידויו של המטופל, ולראות בווידוי פעולת התחמקות מהעבודה הפסיכודינמית ה'עמוקה' יותר שיש לעשות. מתוך גישה טיפולית כזו, ניתן לסייע לשני המטופלים לזהות בנפשם את הקונפליקט הקשור לאשמה, לכפרה ולמחילה, דבר שיאפשר להם להתנהל בצורה בוגרת יותר מול הסביבה.

     בשפתה של אמיר (2022), החורגת מאסכולת הדחף ונוגעת באופן מפורש בהיבטים אתיים, יש להבחין בין מעשה וידוי הנובע מתוך פוזיציה של אשמה/כפרה, לבין מעשה וידוי הנובע מתוך חרטה, מתוך תפיסה ואמונה שה'מעוול' ראוי לסליחה. כדבריה (עמ' 270), "בעוד שמטרתה של פעולת הכפרה היא לטהר את המעוול ולמחוק או לבטל (undo) את מעשה העוול – מחוות החרטה היא מחווה המכירה קודם כול בעוול ובהשלכות שלו על האחר, ורק אחר כך מבקשת לתקנו". לפי דבריה, יש להבחין מתי המתוודה מרגיש חרטה על מעשיו ומבקש לתקן את הנעשה, לבין פעולת וידוי המבקשת כפרה (absolve).

     פיירייזן (Fajrajzen, 2014) מתייחס להעברה הנגדית של האנליטיקאי בהקשר של וידוי. בדומה לרייק הוא סבור שיש דחף (quasi-instinctual urge) להתוודות, אולם במקביל לדחף של המטופל להתוודות, לאנליטיקאי יש דחף לדון ולפסוק (compulsion to judge) שבא לידי ביטוי בדחף להרשיע (condemn) או בדחף לפטור ולכפר (absolve). לדידו של פיירייזן, האנליטיקאי בהכרח נדחף לעמדת השיפוט והפסיקה, כחלק מהצורך של המטופל להרגיש את המעורבות הרגשית שלו. עם זאת, בפרקטיקה, על המטפל להיאבק על ההישארות בעמדה ניטרלית; עליו להימנע ממתן דין וחשבון או כפרה למטופל. כפי שנראה בהמשך המאמר, אסכולות פסיכודינמיות אחרות עשויות להתייחס לווידויים מהסוג שתוארו בצורה אמפתית ומכילה יותר.

     לסיכום, בחלק זה הוצגה המשגה של תיאוריית הדחף, בגישה ניאו-פרוידיאנית, ביחס לפעולת הווידוי. אומנם הפונקציה המודעת של הווידוי היא קתרטית ומטהרת ("אני חייב לפרוק למישהו"), באופן המהווה סיפוק חלקי לדחף, אולם ברוח דבריו של רייק ניתן לראות היבט נוסף בפעולת הווידוי, לא מודע: המתוודה מבקש שהאחר ישפוט ויעניש אותו, כדי שיוכל להתנקות ולהיטהר מתחושת החטא. כך, בעוד מטרת הווידוי עשויה להיחשב במסורות מסוימות (למשל בווידוי הקתולי) ככפרה (absolution), תיאוריית הדחף מתייחסת לפעולת הדיבור כשלעצמה כמרכיב המאפשר שחרור קתרטי, ללא קשר למתן כפרה מצד המטפל. יתרה מכך, באופן לא מודע, טמון במעשה הווידוי בקשה לעונש. לפי עיקרון זה, הווידוי מתבצע על ידי החוטא במטרה להוביל להשפלתו ולסמן אותו כחוטא ואשם – דבר שנועד להוביל, בסופו של דבר, לכפרה.

     תיאורטיקנים אחרים של תיאוריית הדחף מאמינים שהמטפל צריך להימנע מהיגררות להענשה: עליו לפרש למטופל את אקט הווידוי וכך לעזור לו לקחת אחריות על מעשיו במקום לחמוק ממנה. לפי עיקרון זה, על המטפל לשמור על עמדה ניטרלית, לא להתפתות לשפוט או לספק למטופל עונש או כפרה.

הווידוי כמכונן זהות: מאותנטיות לדיאלקטיקה בפסיכותרפיה פסיכודינמית

כעת נדון בתפקיד הווידוי בכינון זהות אישית בעידן המודרני, ובאופן ספציפי בהקשר הפסיכותרפויטי. ראשית אציג את האידיאל המודרני של זהות אותנטית, מרוכזת וקוהסיבית. לאחר מכן ארחיב לגבי הווידוי כתהליך דיאלקטי – פעולה של כינון הסובייקט ויצירת זהות לא-ממורכזת (decentered), לעיתים באמצעות תהליך של הזדהות השלכתית ולאחר מכן קבלה של חלקי עצמי דחויים.

     במובן מסוים, האינדיבידואל בתקופת המודרנה מכונן את זהותו דרך פעולת הווידוי. תופעה זו מוכרת היטב בסוגה הספרותית של האוטוביוגרפיה. עוד במאה החמישית, התיאולוג הנוצרי הגדול אוגוסטינוס בישר על הקשר העמוק בין וידוי לאוטוביוגרפיה בספרו "הווידויים". ואולם לווידויים של אוגוסטינוס הייתה מטרה דתית מובהקת, ורק וידויים שהופיעו בעת המודרנית נגעו להיבטים אישיים ואישיותיים, שאינם נוגעים ישירות לדת. הפילוסוף צ'ארלס טיילור (Taylor, 2009) עמד על כך שבתקופה הטרום מודרנית האינדיבידואל היה פחות מרכזי, מוגדר וברור; בתקופה זו האדם לא שאף למימוש עצמי, אלא מצא את מקומו בהשתייכות לקהילה ולשבט. כך, האדם הדתי, הפרה-מודרני, ביקש לעבוד את בוראו. במצב זה, המשמעות שהאדם נתן למעשיו הגיעה מהחוץ, מאלוהים ומהחברה. רק לאחר המומנט הלותרני, התבסס הרעיון שהמשמעות שאדם מעניק לחייו מגיעה מתוכו, 'מתוך' האדם ("the calling").

     לפי טיילור, בעת המודרנית התבססה אתיקה חדשה, הגדרה מעודכנת של החיים הטובים והראויים, אשר נוגעת להגדרה של 'אותנטיות'. דרך פשוטה להציג את פונקציית הווידוי בהקשר של 'האתיקה של האותנטיות' היא קריאה בביוגרפיה המודרנית-חילונית הראשונה, ספר "הווידויים" של ז'אן-ז'אק רוסו (1999, עמ' 1):

"הוגה אני תוכנית שאיש לא הגה מעולם – ומשתוגשם – איש לא יוכל לחקותה, רוצה אני להראות לאחיי בני האנוש אדם בכל אמיתות טבעו, ואדם זה הוא אני.

... אינני דומה לשום ברייה שראיתי, מעז אני להאמין שאינני דומה לשום ברייה עלי אדמות... בקול רם אומר: הנה מה שעשיתי, מה שחשבתי, מה שהייתי. את הטוב ואת הרע סיפרתי בכנות שווה, לא העלמתי דבר רע, לא הוספתי דבר טוב... אם טוב עשה הטבע כשניפץ את התבנית שעוצבתי בה – את זאת יהיה אפשר לשפוט רק אחרי קריאת הדברים האלה".

     בניגוד לווידוי הקתרטי שתואר לעיל, דרך פעולת הווידוי רוסו אינו מבקש סליחה, כפרה או היטהרות; להקשבתו ולשיפוטו של האחר יש חשיבות משום שבאמצעותם רוסו מכונן את עצמו כאינדיבידואל אותנטי וייחודי.

     ההמשגה של טיילור באשר לווידוי המודרני מתאימה במידה רבה גם לתפקיד המטפל בחברה המערבית – הוא האדם המקשיב לאותו וידוי מכונן זהות; למעשה, זוהי אחת הפונקציות המרכזיות של הפסיכותרפיה בעת המודרנית. פסיכותרפיסטים רבים מזדהים עם האתיקה שגלומה בה דרישה לאותנטיות, ואף מאמינים שמטרה חשובה של הטיפול הפסיכודינמי הוא להביא לידי ביטוי את העצמי האמיתי של המטופל. מיטשל (2003, 129—165), הראה בהרחבה שאידיאל האותנטיות נוכח בשדות שונים בתרבות המודרנית, ושבעשרות השנים האחרונות גם הספרות הפסיכואנליטית מתעניינת באידיאל זה.

     אסכולות מרכזיות בספרות הפסיכואנליטית מדגישות את חשיבותם של יחסי האובייקט, ואת התעצבותו של האינדיבידואל באמצעות יחסים עם אחר משמעותי. טיילור התייחס לעיקרון זה, וטען כי הסובייקט מכונן את עצמו גם באמצעות הקבלה וההכרה המגיעים מהאחר, אך גם באמצעות קונפליקט ומאבק עימו. בהתאם, אציג בקצרה גישה אנליטית הממשיגה את פעולת הווידוי כפעולה שיש בה כמה רבדים: מצד אחד פעולה המבטאת רצון בהכרה ובקבלה, מצד שני פעולה המאפשרת את התגבשות העצמי באמצעות היבטים קונפליקטואליים ביחסים עם המטפל. גישות אנליטיות שונות הדגישו כי זהות אותנטית אינה בהכרח אחידה או קוהרנטית, אלא עשויה לכלול סתירות פנימיות וחלקים שה'אני' מתקשה לקבל. לפיכך, תהליך גיבוש זהות אותנטית כולל התמודדות מתמדת עם חלקים שאנו מקבלים ועם חלקים שאנו דוחים בעצמנו.

     ישנן מסורות פסיכואנליטיות לפיהן תפקידו של המטפל הוא להוות 'זולתעצמי' עבור המטופל (Kohut & Wolf, 1978), מבלי לשפוט את המטופל ומבלי להבליט את הנפרדות בין המטפל למטופל. לדעתה של היימר (Hymer, 1982), חשיפת הסוד בנוכחות זולתעצמי אמפתי, אשר כוללת הקשבה אמפתית ומקבלת מצד המטפל, מבססת ומכוננת את העצמי, עצמי מלוכד, קוהסיבי ומרוכז. לדבריה, גם הסוד כשלעצמו הוא מעין נכס אשר מאדיר ומעצים את העצמי, באופן המאפשר פיתוח של עצמי גרנדיוזי (שם, עמ' 141). לפי תפיסה אנליטית זו, המאזין לווידוי הוא צד אקטיבי ביותר, כזה המסייע למתוודה לכונן את עצמו. המטפל, המהווה זולתעצמי הממוזג עם העצמי של המטופל, יכול לחוש לעומק את צורכי המתוודה.

     זרמים פסיכואנליטיים אחרים מתארים גם הם תהליך של כינון עצמי באמצעות המרחב הפסיכותרפויטי, אך מבליטים היבטים אחרים בתהליך. כפי שטען אוגדן (Ogden, 1992), במסורת הקלייניאנית (ובמסורות נוספות), העצמי אינו יציב, קוהסיבי ומרכז החוויה, אלא מכונן בצורה דיאלקטית ואינו מרוכז (decentered). לפי זרמים אלו, תפקידו של המטפל המקשיב אינו לסייע בכינון העצמי דרך מושקעות בו וקבלה אמפתית שלו, אלא באמצעות מתן פונקציית 'מכל' והחזקה של הסובייקטיביות של המטופל. המטופל זקוק לאחר באופן עמוק, היות שהוא מכונן את עצמו באמצעות יחסי האובייקט עם האחר. כל אדם בדיאדה משתתף בתהליך דיאלקטי שבו כל אחד יוצר, שולל ומשמר את האחר (על פי אוגדן, שם). מנגנון הזדהות השלכתית היא דוגמה להמשגה קלינית הצומחת מתוך עיקרון זה: במסגרת תהליך דיאלקטי זה, המטפל נושא חלקים מהווייתו של המטופל שהושלכו לתוכו (into), כולל חלקים שנמסרו בווידוי.

     בראייתי, גם מושג ההזדהות ההשלכתית יכול לתרום לדיון על אודות הווידוי האנליטי. ספילאוס (Spillius, 1992) תיארה את החוויה הקלינית של ההזדהות ההשלכתית: אצל קליין הזדהות השלכתית שימשה כפונקציה הגנתית של העמדה ה'סכיזואידית-פרנואידית', המאפשרת לפצל בין טוב ורע. בפנטזיה של התינוק, הרע מושלך לתוך האם, ואז נוצרים יחסי אובייקט ראשונים בין האדם לבין חלקי האובייקט הרעים. ביון פיתח את המושג, וסבר שהזדהות השלכתית לא רק מהווה הגנה, אלא גם דרך תקשורת ישירה של התינוק (מטופל) להעביר לאם (מטפלת) תוכן מנטלי מטריד, מבעית ולא מאורגן, מחשבות (ורגשות) שאינם ניתנים לעיבוד ולהבנה. על ידי מנגנון הזדהות השלכתית, האלמנטים המציפים מדי את התינוק ('אלמנטים בטא') מושלכים לתוך האם, היא מכילה את הרגשות המושלכים, מעבדת ומתרגמת אותם – וכך מחזירה אותם לתינוק בצורה שהוא יכול לשאת ('אלמנטים אלפא'. ראו: אוגדן, 2002, עמ' 47).

     לפי ג'וזף (Joseph, 1989), לא אחת, בקליניקה, המטופל יוצר (induces) מציאות שבה המטפל אכן מתחיל להתנהג על פי מה שהמטופל השליך לתוכו (כלומר, אם המטופל מפחד, כועס או שונא, אז המטפל מתחיל לפחד, לכעוס, לשנוא וכו'). בעקבות ההמשגה של הזדהות השלכתית, ניתן לומר שהמתוודה נושא בתוכו משאלה לא מודעת, לעורר את האחר ולהפקיד אצלו חלקים מתוכו. באופן זה, בעת התרחשות הווידוי תפקידו של המקשיב הוא מרכזי ביותר: עליו להוות פונקציות מכל והחזקה עבור המתוודה, ובאופן זה לחוות אותו ואת הסובייקטיביות מבפנים. למעשה, מטפל שקורה לו כך הוא שחקן פעיל באירוע ובדרמה של פעולת הווידוי.
סיפור יציאתו מהארון של דרור בפני משפחתו מבטא את המורכבות הרבה הגלומה בפעולת הווידוי:

דרור גדל במשפחה משכילה, ליברלית ופתוחה, וזיהה בגיל צעיר שהוא הומוסקסואל. ברמה המוצהרת הוריו תמכו באופן נטול סייגים בזכויות להט"ב. ואולם דרור התקשה לגלות להוריו את העדפותיו המיניות. חששותיו נבעו הן מתוך ההרגשה שהוריו, למעשה, לא רוצים לגלות שהוא הומוסקסואל, והן מתוך האמביוולנטיות שדרור עצמו חש כלפי העדפותיו המיניות. במהלך התיכון דרור ניסה להדחיק את נטיותיו המיניות ואף יצר קשר רומנטי עם נערה בת גילו. ואולם לאחר שנת שירות מחוץ לבית, שבמהלכה התנסה בקשר הומוסקסואלי, התעוררה בו ההרגשה שעליו להתוודות ולגלות להורים את סודו. בשבת הראשונה בצבא, כאשר שב מהטירונות, סיפר לאימו שהוא הומוסקסואל. לאחר הווידוי האם השתתקה ושאלה את בנה איך הוא יודע והאם הוא בטוח שאכן זו נטייתו המינית, כי אולי הוא טועה. לאחר אותה שבת דרור חזר לצבא לתקופה ארוכה, ושמע מאימו בשיחת טלפון שהיא והאב מקבלים אותו, אך גם אמירות לפיהן היא מקיאה ואביו חזר לעשן סיגריות.

בטיפול פסיכולוגי שהתקיים לאחר שנים רבות, דרור אמר שהתייחסות מפורשת של הוריו להיבטים המורכבים בבשורה שסיפר הייתה לו קלה יותר. לדבריו, לאורך שנים הרגיש שהוא העוף המוזר של המשפחה, זה שתמיד עושה בחירות לא מותאמות ומתמקם כדחוי וכזר למשפחה. כולם ידעו שדרור שונה מיתר בני משפחתו, אבל אסור היה לדבר במפורש על החריגה שלו מהנורמות המשפחתיות. דרור תיאר סבל רב שחווה בעקבות ההתעלמות מהנטייה המינית ההומוסקסואלית ומהמשמעויות שלה בעיני בני המשפחה. כך, לאורך השנים, וגם בגיל מבוגר, דרור עצמו נותר אמביוולנטי ביותר ביחס למיניות שלו.

     בתהליך היציאה מהארון נראה כי דרור היה זקוק לדמויות שיסייעו לו בתהליך הקבלה העצמית דרך התייחסות ישירה להיבטים קונפליקטואליים בזהותו ההומוסקסואלית. ההורים לא ביטאו התנגדות ישירה למסר שדרור העביר להם, ובאופן זה לא הכילו אותו; ניתן לומר שנותרו, במצב של העלאת גירה. בשפתו של ביון (Bion, 1962, p. 5-6), במקרה זה באו לידי ביטוי רכיבי בטא שהשפיעו על ההתנהגות של ההורים (עישון, הקאה), ללא התפתחות לכדי פונקציות אלפא, קרי: תופעות שניתן לחשוב אותן, לעכל אותן ולחלום אותן. במצב ביניים זה, שבו לא נעשה תהליך עיבוד של הבשורה ושל האלמנטים הרגשיים המורכבים השזורים בה, דרור נותר לבדו עם תחושות קשות של חרדה ושנאה עצמית. בטיפול הוא חזר ואמר שהוא מעדיף אנשים שמגיבים ליציאה שלו מהארון באופן אותנטי, גם מבלי לשמור על כללי הפוליטיקלי-קורקט, לעומת אנשים המקפידים להפגין קבלה שלו מבלי לבטא את הקושי שלהם. בן זוגו של דרור היה אדם ישיר וכן, שנהג לבטא את דעותיו באופן הממחיש את הצורך של דרור, ושל אנשים רבים, בגורם חיצוני שיחזיק היבטים שונים של חוויות שקשה לחשוב אודותיהן, יכיל אותן ויביא אותן לידי ביטוי.

     לעומת סיפורו של דרור, תיאור המקרה הבא, מתוך טיפול, ממחיש את האופן שבו פעולת הווידוי ומקבל הווידוי יכולים לסייע למתוודה, דווקא באמצעות ביטוי התנגדות – ולא קבלה ללא תנאי:

מאיה התייתמה מאביה בגיל צעיר, בעת שירותו במילואים. היא פנתה לטיפול פסיכודינמי בשל קשיי הסתגלות, מתוך רצון לשפר יחסים בין אישיים וכן כליווי בשלבים הראשונים של לימודיה האקדמיים. לאחר תקופה משמעותית בטיפול, מאיה, שהייתה סטודנטית מצטיינת, נכנסה למערכת יחסים עם סטודנט דתי בשם אליהו. לאחר תקופה של התאהבות הדדית ומספר חודשים של זוגיות, מאיה סיפרה לפסיכולוגית שלה שהיא שוקלת לחזור בתשובה. הפסיכולוגית ניסתה להקשיב למאיה באמפתיה ובקבלה, אולם לא הצליחה להסתיר את התנגדותה למהלך שמאיה תכננה לעשות. המטפלת זיהתה שהיא עצמה מופעלת בשל סיבות סובייקטיביות, כולל חוויות שליליות מול עולם הדת ומול מוסדות הדת. בד בבד, המטפלת הרגישה דאגה עמוקה וכנה למאיה (בשל ההיסטוריה ההתפתחותית שלה, מבנה אישיותה וכו'), וסברה שחזרה של מאיה בתשובה עלולה להיות טעות חמורה ואף גורלית עבורה. למטפלת היה ניסיון עם מטופלים נוספים שחזרו בתשובה, וברוב המקרים המטפלת חשה הבנה ונינוחות כלפי המעבר הדתי. אולם במקרה של מאיה תחושת חוסר הנוחות וההתנגדות של המטפלת היו עזות. כשהמטפלת שיתפה את מאיה במחשבותיה, מאיה הגיבה בכעס: "חשבתי שתגיבי ככה, אתם הפסיכולוגים כולכם נוקשים ואנטי-דתיים".

לאחר עבודה רבה בטיפול, מאיה והמטפלת הצליחו להבין שחלק מההתנגדות למהלך החזרה בתשובה והדאגה לגביו נחווים למעשה על ידי מאיה עצמה, כך שהמטפלת חוותה אותם והביאה אותם לידי ביטוי עבורה. דווקא התנגדותה של המטפלת אפשרה למאיה להיות במגע עם רבדים חשובים באישיותה. רק לאחר תקופת טיפול ממושכת מאיה יכלה להודות למטפלת שהתנגדותה לחזרתה בתשובה אפשרה לה ליצור אינטגרציה טובה יותר בין חייה החילוניים לבין אורח החיים החדש שהחלה לאמץ.

     זוהי דוגמה לתועלת המשמעותית שמעשה הווידוי מהווה לעיתים בתהליך הפסיכותרפויטי. פסיכותרפיה עשויה לסייע בכינון זהות חדשה, בין אם מדובר בתכונות אישיותיות או בהגדרה עצמית חדשה. בתיאור המקרה, הזהות הדתית החדשה של מאיה התעצבה בתהליך דיאלקטי מורכב, מול האמביוולנטיות וההתנגדות שביטאה המטפלת, בדומה לאופן שבו הזהות של ילדים מתעצבת לעיתים באמצעות התנגדות להורים. בתהליך של הזדהות השלכתית, המטפלת לא נדרשת לתת תוקף אוטומטי ומלא למרכיבי זהות חדשים שהמטופלים מביאים לידי ביטוי. תפקידה הוא לעבד אלמנטים נפשיים שהושלכו לתוכה, ולהחזיק למען המטופלת גם את הקולות המתנגדים לשינוי הזהות. בהקשר של וידוי, המתוודה נזקק לעיתים לגורם חיצוני שיחזיק היבטים מעוררי-התנגדות במסר המועבר לו, כדי שיעבד ויבטא אותם עבורו.

     אם כן, עמדנו על התפקיד של הווידוי כתהליך טרנספורמטיבי בטיפול, המהווה פעולה חשובה בעיצוב הזהות. בקונטקסט של תיאוריית יחסי אובייקט, פעולת הווידוי יכולה להיראות דומה לפעולת הווידוי המסורתית (למשל: הווידוי הקתולי) או לווידוי הקתרטי, במובן הזה שמדובר בפעולה בעלת אופי דרמטי המניעה תהליך התמרתי. אך ישנו גם הבדל משמעותי: בעוד הווידוי בחלק ניכר מהמסורות הדתיות הוא פעולה חד פעמית, כזו שיש לה התחלה וסוף ברורים ומובחנים (גם אם אין נוסח, script, קבוע), הווידוי המתרחש בהקשר של טיפול בגישת יחסי האובייקט הוא בגדר תהליך דיאלקטי, שבו הסובייקט מפנים מחדש חלקי אובייקט שהוכחשו ושהושלכו החוצה. גם אם לעיתים יש בווידוי ממדים שונים של פרפורמנס (יציאה מהארון, הכרזה על שינוי דתי וכד'), תהליך הטרנספורמציה אינו אירוע אחד אלא התהוות ממושכת של קבלה והתנגדות.

'וידוי-ברית': חשיפה עצמית של המטפל כמעשה אתי

עד כה הדגמתי כיצד אינדיבידואל משתמש בפעולת הווידוי כדי להתמודד עם תחושת החטא והאשמה, או כדי לכונן – בצורה קוהסיבית או דיאלקטית – את עצמו כסובייקט בעל זהות אישית-חברתית מסוימת. אדון כעת בחשיפה העצמית של המטפל בתהליך הטיפול הפסיכודינמי, תוך הצגת מושג חדש: 'וידוי-ברית'. אטען כי מעבר ליתרונות הקליניים המוכרים של חשיפה עצמית, קיים רובד אתי עמוק ביחסים שבמסגרתו ניתן לנקוט פעולה שאותה אני מכנה וידוי-ברית, שבה המתוודה לוקח אחריות על מעשיו ועל הקשר עצמו, תוך התמסרות למרחב שלישי של חוקיות משותפת. מטרת הווידוי אינה רק בקשת סליחה או כפרה, אלא יצירה של ברית בין-אישית וחיזוקה, ואף תיקון היחסים.

     אבסס את דבריי תחילה על מסורות יהודיות של וידוי, ולאחר מכן על הפסיכואנליזה ההתייחסותית ותיאוריית ההכרה של בנג'מין (Benjamin, 2018). אראה כיצד הווידוי בהקשר של הטיפול הפסיכודינמי יכול לשמש כפעולה אינטר-סובייקטיבית היוצרת מרחב שלישי בין מטפל למטופל. ארון (Aron, 2004) קישר בין המושג 'ברית' במסורת היהודית לבין המושגים של מרחב ה'שלישי' ו'הכרה הדדית', שאותם פיתח יחד עם בנג'מין (Aron & Benjamin 1999). לדידו, המסורת היהודית מציעה מערכת יחסים הדדית ואינטר-סובייקטיבית בין אלוהים לעם ישראל, המכונה ברית. הברית אינה הסכם או חוזה אינסטרומנטלי, אלא קשר אינטר-סובייקטיבי בין שני סובייקטים נפרדים, הכורתים את גורלם ואת ייעודם יחדיו (ראו: סולובייצ'יק, 1992).

     במסורת היהודית ישנם זרמים המציבים במרכז מערכת היחסים האינטר-סובייקטיביים בין האל לעם ישראל את פעולת הווידוי. על פי עיקרון הברית, התיקון של החטא לא מתבצע על ידי התנקות של החוטא מהחטא, אלא על ידי השקעה של שני הצדדים בשיקום הברית. השיקום נעשה באמצעות פעולת (מצוות) הווידוי.

     וידוי-ברית מסוג זה מתאפיין בדינמיקת "אני-אתה" בובריאנית (בובר, 2013). לפי דינמיקה זו, רק בהינתן הדיאלוג עם ה'אתה' יכול להופיע 'אני' (סובייקט). כמו בתפילה היהודית, "וזכר לנו את ברית אבותינו והושיענו למען שמך". המתפלל אינו מבקש (רק) את טובתו, אלא סבור שאם תבוא ישועה הדבר ייטיב עם האל המושיע (בן הברית האחר), ובעצם עם הדיאדה, עם השלישי המאפשר את קיום הדיאדה בלי שהיא תקרוס לתוך עצמה.
לצד המושג הברית היהודי, המאמר הנוכחי מבקש לקשור את המושג וידוי היהודי לתופעת החשיפה העצמית בפסיכואנליזה התייחסותית. ישנו קשר עמוק בין המשמעות האטימולוגית של המילה "וידוי" לבין תהליכים אתיים, פסיכולוגיים ובין-אישיים של הכרה והודיה. המילה "confessio" בלטינית היא חיבור של "com", שפירושו "ביחד", ו"fateri", שפירושו "הכרה". למילה זו שני מובנים עיקריים: ראשית, היא נוגעת להכרה ולגילוי של מידע טעון (כמו במקרה של חטא). שנית, היא נוגעת לעיקרון של "הצהרת אמונים'', בדומה לביטוי האנגלי "to confess one's faith" (קליינברג, 2001). בעברית, המילה "וידוי" נגזרת מהשורש 'י-ד-ו', שמשמעותו הכרה גם כן.

     לאורך הדורות, וידוי שימש לתיאור הכרה והצהרה מסוגים שונים. קבלת מידע על מעשה שנעשה, כמו בבקשת יהושע מעכן: "שים נא כבוד לאלוהי ישראל ותן לו תודה והגד נא לי מה עשית אל תכחד ממני" (יהושע, ז, יט). הודיה והכרה בטוב שהאחר השפיע, כדברי לאה: "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה). הפירוש האטימולוגי של וידוי מדגיש את הממד הבין-אישי של הפעולה: הווידוי יוצר אינטראקציה בין המתוודה למקבל הווידוי, המשלבת את שתי המשמעויות של הכרה – גילוי והודיה.

     דוגמה מתוך התנ"ך המדגימה את עיקרון ה'וידוי-ברית', ואת העיקרון שהציע ארון, היא האינטראקציה המורכבת בין יוסף ואחיו, שמכרו אותו למצרים. הדרמה המרתקת מגיעה לסיומה בווידוי של אחיו של יוסף על חטאם ובתגובה של יוסף:

וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ. וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר: אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו. וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ: כִּי הֲתַחַת אֱ-לֹהִים, אָנִי. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱ-לֹהִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב. וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם. (בראשית, נ, טו-כא)

     האחים, שביקשו להרוג את יוסף ולבסוף מכרו אותו לעבד במצרים, מרגישים שהחטא רודף אותם. הם משוכנעים שלאחר מות אביהם יוסף ינקום בהם. בשפתה של בנג'מין (שם), שארחיב עליה להלן, הם נמצאים בתודעה ובדינמיקה של מאבק משלים (complementary): צד אחד הוא ה'עושה' (doer) וצד שני ש'נעשה לו' (done to). במאבק מסוג זה, המעוול-מתוודה נכנע (submits) מתוך חוויה של חוסר ברירה, ומוכן להיות משועבד ועבד של מי שהיה הקורבן לבוגדנותו. כעת המעוול-מתוודה נמצא ביחסי שניות, ביחסי שליטה (domination), שרק סובייקט אחד יכול להתקיים בהם (דינמיקה של או/או).

     בסיטואציה זו מתפתחת דינמיקה של 'נדנדה' (Aron, 2006, p. 355). למעשה, מי שפעם היה המעוול (doer) הופך להיות הקורבן או מי שעושים לו (done to). סיפור יוסף ואחיו ממחיש את הסכנה בדינמיקה זו של כניעה ושליטה, אך התנהלותו של יוסף מציעה סיום שונה. יוסף, על אף המוות הקונקרטי של האב, עדיין מחזיק ב'חוק האב' הסימבולי (Lacan, 1975), או, לפי ארון ובנג'מין (1999) במרחב השלישי. למעשה, יוסף מבשר לאחיו על קיומו של מרחב שלישי. מדובר במרחב מחשבתו של 'א-לוהים', אשר מצוי מעבר לדינמיקה המצומצמת של שניים – זהו מרחב שלישי שניתן להתמסר אליו. מעשית, יוסף לוקח אחריות על היחסים עם אחיו, מבקש לכלכל את קרוביו ולדאוג להם, וכך מכונן ביניהם ברית של אחווה, מרחב שיש בו אפשרות של תיקון היחסים. בעולם של חוק וסדר (lawful world) לא תמיד ניתן לתקן את האובייקט הפגום, אך אפשר לרפא את היחסים.

     במסורת היהודית העתיקה ניתן למצוא את תפיסת הווידוי כחלק ממרחב שלישי. כלומר, הווידוי מתפקד כמרכיב במערכת יחסים אינטר-סובייקטיבית רחבה יותר, המבוססת על ברית וחוקיות משותפת. לפי מסורת זו, פעולת הווידוי מהווה מעשה של 'צידוק הדין'. לאחר חורבן ממלכת יהודה, הרס בית המקדש וגלות העם, היו גולים שהאשימו את האל בנטישת עמו והפרת הברית (יחזקאל ח, יב). אל מול האשמה זו, כך מתוארת תפילתו, וידוי ברית של דניאל, המהווה דרך לקבל את הדין האלוהי ולחדש את הברית עם האל:

וָאֶתְפַּלְלָה לַה' אֱ-לֹהַי, וָאֶתְוַדֶּה; וָאֹמְרָה, אָנָּא אֲ-דֹנָי הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, שֹׁמֵר הַבְּרִית וְהַחֶסֶד, לְאֹהֲבָיו וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָיו. חָטָאנוּ וְעָוִינוּ, הִרְשַׁעְנוּ וּמָרָדְנוּ; וְסוֹר מִמִּצְו‍ֹתֶךָ, וּמִמִּשְׁפָּטֶיךָ. וְלֹא שָׁמַעְנוּ, אֶל-עֲבָדֶיךָ הַנְּבִיאִים, אֲשֶׁר דִּבְּרוּ בְּשִׁמְךָ, אֶל-מְלָכֵינוּ שָׂרֵינוּ וַאֲבֹתֵינוּ--וְאֶל, כָּל-עַם הָאָרֶץ. לְךָ אֲדֹנָי הַצְּדָקָה, וְלָנוּ בֹּשֶׁת הַפָּנִים כַּיּוֹם הַזֶּה; לְאִישׁ יְהוּדָה, וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, וּלְכָל-יִשְׂרָאֵל הַקְּרֹבִים וְהָרְחֹקִים בְּכָל-הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדַּחְתָּם שָׁם, בְּמַעֲלָם אֲשֶׁר מָעֲלוּ-בָךְ. (דניאל, ט, ד-ז)

     בתפילה זו, דניאל לא מצוי בעמדה של קורבן, של אובייקט שפעלו עליו, וגם לא מאשים את האל. במקום זאת, הוא מתוודה ומצדיק את הדין, ולוקח אחריות על הדברים החמורים שקרו. עד היום, המילים "לך ה' הצדקה" מתפילתו של דניאל פותחות בכל עדות ישראל את נוסח הסליחות הנאמרות בימים הנוראים. המתפלל-מתוודה מבקש להגיד שהוא נמצא בקשר ברית עם האל, ועומד מול אל השופט בצדק, אל השופט מתוך מערכת כללים ברורה וחוקית שהוא מסור אליה, ולא מול אל קפריזי, נקמן ונוטר. אם כן, במרחב הברית, פעמים רבות הווידוי לא מתפקד (רק) כפעולה שבה החוטא מבקש כפרה, בניסיון לפצות את האחר שנפגע או לקבל ממנו עונש כדי להתנקות מהחטא; הווידוי במרחב הברית הינו חלק ממרחב שלישי, שבו המתוודה לוקח אחריות, מתמסר למרחב של חוקיות משותפת ומבקש לתקן יחד את הברית.

     מהמקורות היהודיים נעבור כעת לשיח הפסיכודינמי העכשווי. באקלים הפסיכודינמי, ה'פוסט-קלאסי', הבוחן את היחסים והאינטראקציות בין מטפל למטופל (Bromberg, 2009), מושג הווידוי מוליך ישירות לאחת הטכניקות העומדות לרשותו של המטפל – מעשה פרופורמטיבי של חשיפה עצמית מצד המטפל, שבמסגרתו המטפל מתוודה וחושף דבר מה חבוי בפני המטופל. אבקש להראות שישנה תרומה קלינית ותיאורטית בהמשגה של אקט חשיפה עצמית של המטפל כווידוי. בראייתי, להמשגה זו ישנן משמעויות עמוקות באשר לעמדה האתית של הטיפול הפסיכודינמי.

     כאמור, פרויד (1912) הורה למטפל הפסיכואנליטי לנקוט עמדה טיפולית 'אטומה', אנונימית וניטרלית, ולכן כל חשיפה עצמית מצדו של המטפל נאסרה בתכלית האיסור. פרויד פיתח תאוריה מפותחת על אודות הנפש של כל אדם, וחתר ליצור טיפול שיאפשר לאדם לפתור את קשייו מתוך עצמו, ללא השפעה מגורם חיצוני-סוגסטיבי (Freud, 1905; Mitchell, 1997 p. 8).

     בדור האחרון חלה רפורמה בתיאוריה ובטכניקה הפסיכודינמית. אחד הבולטים בשינויים קשור לתועלת של החשיפה העצמית במהלך טיפול פסיכודינמי (ארון, 2013, עמ' 260—262). השינוי נובע מתפיסה שמחזיקים בה הוגים פסיכואנליטיים פוסט-קלסיים רבים, לפיה האדם הוא במהותו אינטר-סובייקטיבי, מצוי באינטראקציה תקשורתית עם בני אדם בסביבתו, אשר משפיעה עליו עמוקות (ארון, שם; Mitchell, 1988 pp. 21-32; Bromberg, 2009). לכן, אין באפשרותו של המטפל (בהיותו אדם) להישאר בעמדה ניטרלית במסגרת העבודה הטיפולית. לפי הוגים אלה, תהליך פסיכותרפויטי מוצלח מאופיין בתהליך שבו שני סובייקטים שואפים להכיר בו זמנית בסובייקטיביות של עצמו ובסובייקטיביות של האחר, ויוצרים יחדיו 'שלישי אינטר-סובייקטיבי' (Aron & Benjamin, 1999). בעוד פרויד (Freud, 1933) טען שמטרת הפסיכואנליזה היא תוך אישית: "במקום שהאיד היה, שם יהיה האגו"; בנג'מין (Benjamin, 1995) ניסחה מטרת טיפול בראייה אינטר-סובייקטיבית, "במקום שאובייקטים היו, שם סובייקטים יתהוו".

     כותבים רבים הבחינו בין שני מושגים: במסגרת 'גילוי עצמי' (self revelation), המטפל מתגלה באופן פאסיבי למטופל, מעצם התנהלותו; במסגרת 'חשיפה עצמית' (self disclosure), המטפל מתגלה מתוך בחירה, ומשתף את המטופל באופן אקטיבי (Levenson, 1996). הבחנה זו אינה מובחנת וברורה, מכיוון שפעולות של דיבור והקשבה לא ניתנות להצגה באמצעות ראייה דיכוטומית של פאסיביות ואקטיביות (ארון, 2013, עמ' 269; Bromberg, 2006). עם זאת, ההבחנה הזו עשויה להיות שימושית, לעיתים, עבור מטפלים, גם אם הדיכוטומיה כשלעצמה לא מדויקת (כמו בהבחנה בין צורך למשאלה. ראו: מיטשל, 1993, עמ' 229—259). מכל מקום, קצרה היריעה להעמיק במושגים אלה, ולכן לצורך המאמר הנוכחי אשתמש במושג ובתופעה של חשיפה עצמית של המטפל, היות שהוא מדגים בצורה ברורה ומובהקת את אקט הווידוי.

     תיאורטיקנים שונים הציעו סיבות רבות לרעיון שחשיפה עצמית מקדמת הטבה בתהליך הטיפולי. בין היתר, חשיפה עצמית מתקפת את המציאות של המטופל, מאשרת את כנותו של המטפל, וכן מדגישה את המשותף בין המטפל למטופל ואת השפעת המטופל על המטפל (Gorkin, 1987). לצד סיבות אלו, העשויות להיות משמעותיות בהקשר של חשיפה עצמית, בעיניי יש רובד נוסף בחשיפה כזו, רובד אתי המונח בתשתית הטיפול הפסיכולוגי והקשר הטיפולי. הרובד הנוסף, שאותו אני מכנה כאמור וידוי-ברית, הוא בגדר תשתית מהותית המקדמת תהליכים טיפוליים מעמיקים. כאמור לעיל, מבחינה תיאורטית אתבסס על תיאורית ההכרה (recognition theory) של בנג'מין (Benjamin, 2018), ובאופן ספציפי על מושג השלישי (the Third).

     בנג'מין סבורה שכבר מראשית החיים, אף לפני רכישת השפה, התינוקת והאם מתמסרות למרחב שלישי במערכת היחסים ביניהן. במרחב שלישי זה, שני סובייקטים מופרדים מתקיימים יחדיו בריתמוס משותף, ואינם קורסים למאבק של או אני או אתה. מרחב זה נקרא 'שלישי ריתמי' או 'אחד בתוך שלישי' (One in Third או Energetic Third). לאחר מכן, מתפתח מרחב מקביל, המכונה 'השלישי הנפרד' (Differentiation Third), או 'שלישי בתוך אחד' (Third in One), כאן שני הסובייקטיביים מסכימים באופן חופשי ומודע על חוק ועל כללים משותפים (shared) שהם מחויבים להם ומתמסרים (surrendering) אליהם. מרחב זה מכונה לעיתים גם 'שלישי מוסרי' (Moral Third). בנג'מין סבורה שחשיפה עצמית מצד המטפל, מה שאכנה בהמשך וידוי ברית, מהווה מעשה של לקיחת אחריות מצידו של המטפל. המטפל מסמן למטופל "אחריי!" ("I'll go first"), וכך מכונן מרחב שלישי שיש בו חוקיות אתית ומוסרית (Benjamin, 2018, p 42).

     אציג וינייטה טיפולית קצרה על מנת להראות כיצד רעיונות אלה באים לידי ביטוי בעבודה היום יומית של הקליניקה:

המטפל, אשר נערך לפגישה טיפולית עם דני, הצפויה להתחיל בעוד מספר דקות, מקבל בפתאומיות טלפון מבית הספר של ילדיו. נודע לו שמסיעים את ביתו באמבולנס למיון בשל פציעה שאירעה במהלך ההפסקה ביום הלימודים. הוא מתקשר לאשתו (רופאה המתמחה בבית החולים), והיא אומרת שעוד רגע תפגוש את הילדה במיון. אחרי סיום השיחה מגיע המטופל, שנכנס לקליניקה לאחר שעה ארוכה בכבישים. המטפל מזמין את דני לחדר, ומתחיל את השעה הטיפולית השגרתית.

ואולם על אף מאמציו הוא מתקשה להתרכז בדברי דני, המתמודד עם פגיעות נרקיסיסטית ועם סוגיות של בושה וחוסר ערך עצמי. בדינמיקה שבמפגש זה, דני מנסה להיות יותר ויותר מעניין; המטפל מזהה את ההתרחשות, את הניסיון למשוך את תשומת לבו, ומחליט להתוודות שהוא מוטרד ולא מצליח להתרכז דיו בפגישה, בשל מה שקרה עם בתו. דני מסתכל לרגע על המטפל, ואומר: "וואי, ואני חשבתי שאתה לא מקשיב בגללי".

לאחר מכן, במפגשים הבאים, דני מספר שהוריו לא שיתפו אותו בילדותו במחלה מסכנת חיים שאחיו חלה בה. ההסתרה גרמה לחרדה עזה, כך שדני גדל עם תחושה עמוקה שישנם אזורי חיים שאסור לדבר ואף לחשוב על אודותם, וחש בושה עמוקה על מי שהוא. דני נזכר שכילד היה חולם שכל המשפחה שטה מחויכת בסירה מלאת חורים. על אף שהכיר בכך שהסירה פגומה ומוצפת במים, ושהמשפחה נמצאת בסכנה, דני ידע לאורך כל חייו שיש להעמיד פנים שהכול כהלכה, גם אם הוא חש חרדה, בעתה וחוסר אונים.

     במקרה הנוכחי, הווידוי של המטפל נבע מתחושת אחריות כלפי המציאות שנוצרה, ומרצון לחזק את האחווה ואת הברית האנושית. המטפל לא פעל מתוך אשמה או רצון להיטהר מתחושת חטא, אלא מתוך הכרה בצורך להסביר למטופל את המציאות ואת מערכת היחסים המשותפת להם, שגם המטפל הוא סובייקט בתוכו. במעשה זה סימן למטופל את הדבר הבא: אכן, אני נותן לך 'שירות פסיכולוגי אינסטרומנטלי', אך השירות מוטבע בתוך מערכת יחסים רחבה, בתוך מרחב שיש בו גם 'אחאות'. ההסכם בינינו הוא מעבר להסכם פונקציונלי של תן וקח, אלא מתקיים, צומח ומתפתח מתוך קשר של ברית. במעשה הווידוי הבהיר המטפל שהברית הזו היא לא מערכת יחסים-חוקים שרירותית שצריך להכניע או להיכנע כדי לשרוד בה, אלא יצירה משותפת של מרחב שלישי. בברית נכללת גם שהות משותפת במרחב השלישי שנוצר, לרבות התמסרות אליו ולחוקיו השומרים.

     הכוונה שעמדה מאחורי הווידוי של המטפל הובילה לכך שהווידוי השפיע על המטופל לטובה: בעקבות הווידוי של המטפל דני נשם לרווחה, ידע שאינו אחראי יחידי לאירוע ובוודאי אינו אשם בו, וקיבל הוכחה לכך שהוא מצוי במרחב עם סדר מוסרי, מרחב שיש בו הכרה בסובייקטיביות של בן הברית. בהדרגה, דרך וידוי ברית כאירוע מחולל ומעצב, דני החל להפנים שניתן לשוט עם אחר באותה הסירה, מתוך אחריות, שקיפות הדדית וגילוי לב, ולא מתוך הסתרה. לאחר הווידוי-ברית, התפתחו קרבה ואמון גדולים יותר בין דני למטפל. גם אם המטפל 'חטא' או שגה מקצועית, פעולת הווידוי לא נבעה רק מהצורך הפורמלי לספק גילוי נאות ולהתנקות מאשמה, אלא היוותה פעולה של לקיחת אחריות – ובכך סייעה בכינון ובביסוס הברית.

     לסיכום, המושג וידוי ברית מרחיב את הבנתנו לגבי חשיפה עצמית בטיפול הפסיכודינמי. הוא מציע מסגרת אתית עמוקה, המשלבת את המסורת היהודית עם תיאוריות פסיכואנליטיות עכשוויות. בפעולת הווידוי ברית, המטפל לא רק חושף מידע, אלא גם לוקח אחריות על הקשר הטיפולי ומכונן מרחב שלישי עם המטופל. זוהי הזמנה ליצירת ברית המבוססת על אמון, שקיפות והכרה הדדית.

     הביטוי וידוי ברית מנסה ללכוד פעולה של לקיחת אחריות כלפי השותף, וניסיון לכונן ברית, שותפות ומרחב שלישי. כאשר המטפל מבצע וידוי-ברית הוא מאותת למטופל שהם חלק מ'קהילת הברית' (סולובייצ'יק, שם), ובכך הם נעשים שותפים למרחב שלישי, שבו מצויים חוקים השומרים על בני הברית.

     גישה זו מאתגרת את התפיסה המסורתית של ניטרליות טיפולית, ומציעה מודל אינטר-סובייקטיבי עשיר יותר. היא מאפשרת מעבר מדינמיקה של "עושה/נעשה לו", שליטה וכניעה לעבר מערכת יחסים מורכבת ומעמיקה יותר המבוססת על הכרה הדדית והתמסרות. בכך, הווידוי-ברית אינו רק טכניקה טיפולית, אלא ביטוי לאתיקה טיפולית המכירה בערך של שותפות, אחריות משותפת וצמיחה הדדית בתהליך הטיפולי. גישה זו פותחת אפשרויות חדשות להבנת הקשר הטיפולי ולהעמקתו.

דיון

המאמר הנוכחי התמקד בפעולה פסיכואנליטית ספציפית – הווידוי. תיאור זה של הווידוי כפעולה שזור בתמורות משמעותיות בפרדיגמה הפסיכואנליטית: בראשית התנועה הפסיכואנליטית מילותיהם של המטפל והמטופל (כולל פרשנויות והתערבויות) לא נתפסו כפעולות. התופעה של פעולה נתפסה כחשודה וכבעייתית, מכיוון שהמטרה הטיפולית הייתה להיזכר באופן מודע בחומרים המודחקים, במקום לשחזר את המודחק דרך התנהגות (Freud, 1914).

     כיום, לעומת זאת, גישות רבות ושונות תופסות את השיח הטיפולי כשלעצמו כפעולה (ארון, 2013, עמ' 259) וכפרופורמנס (Atlas & Aron, 2018). אכן, גם בעבר היו רמזים לכך שניתן לראות בדיבור פעולה של ממש. 'הריפוי בדיבור' – כך שִׁיֵּימה העלמה אנה או את פעילותה המשותפת עם רופאה יוסף ברויאר (ברויאר ופרויד, 2004, עמ' 58). דבריו המפורסמים של פרויד מכוונים לכך: "במקור מילים הינן קסם, והמילה שומרת על כוחה הקסום עד היום הזה" (Freud, 1917). למעשה, פרויד הזמין אותנו לתור אחר רזי הדיבור ולגלות את קסמו האניגמטי. ובכן, המאמר הנוכחי הוא ניסיון לענות על השאלה "איך הפסיכואנליזה מבצעת פעולות עם מילים?", תוך עיסוק ספציפי בווידוי.

     פעולת הווידוי עומדת לצד פעולות טיפוליות-פסיכודינמיות נוספות, לדוגמה 'פעולת העֵדוּת'. פלמן ולאוב (2008), בספרם החלוצי על אודות העדות, ממשיגים אותה כמעשה פרפורמטיבי. לתפישתם, העדות היא ניסיון (הבלתי ניתן למימוש מלא) של האדם לשחזר מאורע טראומטי שיצר חוויה של עודפות ושל מוצפות. תפקיד הדיאדה הטיפולית בהקשר של פעולת העדות איננה יצירה של מודעות, היזכרות (אינטלקטואלי), פרשנות הרמנויטית חדשה וכד'; העדות כשלעצמה היא המעשה הטיפולי; על משקל דברי ויניקוט, "playing is doing" (Winnicott, 1971). באופן דומה, פעולת הווידוי טומנת בחובה את עצם הפעילות הפסיכודינמית, ומהווה פעולה התמרתית. העבודה הפסיכודינמית כיום כרוכה לא רק בפירוש ובפרשנות, אלא גם בפעולה של ממש – והווידוי ממחיש זאת.

     תחום נוסף הנמצא בתשתית המאמר הנוכחי הוא המרחב האתי של הטיפול הפסיכודינמי. יש להדגיש שהכוונה במילה 'אתיקה' מכוונת לשאלת דרך החיים הראוי (ראו, Taylor, 1989 p. 14 "what kind of life is worth living"). המילה וידוי טעונה במשמעויות היסטוריות-דתיות רבות הנוגעות להתנהגות אתית. בהקשר של מאמר זה, בהמשך לדבריו של טיילור (שם), פעולת הווידוי מהווה דרך חשובה בכינון 'סובייקט אותנטי', ולכן הטיפול הפסיכודינמי מהווה מרכיב משמעותי בניסיון האתי של האדם המודרני ליצור את זהותו האותנטית.

     עמדנו על כך שווידוי ברית הוא בגדר פעולה עם משמעויות אתיות עמוקות. בהקשר של הווידוי הקתרטי, ראינו את גישתו של פיירייזן המזהיר שעל אף הווידוי של המטופל, על המטפל להישאר בעמדה ניטרלית, ולא להתפתות להיכנס למרחב האתי ולעמדתו של השופט. בניגוד לכך, גם אם לא נזקקים לתיאוריות אינטר-סובייקטיביות, אמיר הראתה שלא ניתן להתחמק משאלות אתיות, ולא ניתן לוותר על ההבחנה האם המטופל מבקש להתוודות מתוך פוזיציה של אשמה/כפרה, לבין וידוי שנעשה מתוך חרטה או מתוך בקשה סליחה ותיקון.

     לאורך המאמר הוצעו מספר נקודות השקה עם תחומי ידע סמוכים לתחום החשיבה הפסיכואנליטית והטיפול הפסיכודינמי. המתודה והחשיבה הבין תחומית באה לידי ביטוי בצורות שונות כגון: הקישור לרעיונותיו של פוקו ממקם את הדיון בהקשר היסטורי ותרבותי רחב יותר, ומאפשר לבחון את משמעות הווידוי מעבר למרחב הטיפולי הצר. החיבורים לפילוסופיה (דרך דיון ברעיונות של טיילור וההתייחסות למושג האחריות) פותחים אפיק פורה לחשיבה על הממדים האתיים של הטיפול הפסיכודינמי. הקבלה בין הווידוי הדתי/יהודי לווידוי הפסיכואנליטי, פותחת פתח למחשבה על הקשרים בין דת, פסיכולוגיה ותרבות.

     מימיו של פרויד הפסיכואנליזה מוצג כתחום ניטרלי ומדעי, כזה שאין לו קשר לתרבות, לערכים ולאתיקה. בעקבות הניתוח ההשוואתי של שלוש הגישות לתופעת הווידוי בטיפול הפסיכודינמי, נמצא שפונקציות הווידוי השונות משקפות עמדות טיפוליות עם משמעויות אתיות חשובות. ברגע מסוים, ב-1912, כתב פרויד לחברו הכומר, אוסקר פיסטר, שהוא מעוניין ליצור מקצוע (vocation) חדש, 'כומר מחולן' ('secular pastoral worker'; המכתב מצוטט אצל Winter, 1999. פרויד חוזר על הצעה זו במאמר פומבי: Freud, 1926). אם כן, ייתכן שפרויד כבר גילה הבנה למקום שהפסיכואנליזה יורשת בתרבות.

     נדמה שאכן כך, בעידן המודרני, המטפל אינו בתפקיד ניטרלי הכולל ביצוע של טכניקות רפואיות ומתן שירות פסיכולוגי. אלא ייתכן שהפסיכואנליטיקאי יורש את מקומו של הכומר, והוא נדרש להכיר ולהמשיג מחדש תופעה שהוא הדחיק: הווידוי הפסיכואנליטי הפסיכודינמי.

סיכום

בבסיסה, התיאוריה הפסיכודינמית מסבירה תופעות אנושיות ואת ההגיונות המודעים והלא מודעים העומדים מאחוריהן. הווידוי הוא דוגמה לפעילות כמעט-אורגנית, אשר באה לידי ביטוי בחברות ובתרבויות שונות. בכל מקום וזמן, האדם או הסובייקט מבקש להתוודות ולהישפט על ידי אחר, ועושה זאת דרך חשיפה של חטאים או של סודות אישיים. עם זאת, כל חברה ותרבות מעצבות פעילות זו בצורה שונה. גם בתרבות הפסיכואנליטית, הווידוי מהווה פונקציה משמעותית. במאמר זה הצגתי, הסברתי והמחשתי חלק מהרכיבים התוך-אישיים והבין-אישיים, המודעים והלא-מודעים, שניתן לבחון ביחס לפעולת הווידוי.

     בחנתי את תופעת הווידוי בהקשר הפסיכודינמי דרך הפריזמה של שלוש אסכולות מרכזיות. עמדתי באמצעות דוגמאות קליניות על ההשלכות של שלוש תפיסות אלה על העבודה הקלינית.

1. לפי תיאוריית הדחף, פעולת הווידוי היא מעשה קתרטי; המתוודה משחרר ומפרק חלק מהאנרגיה של הדחף (האיד), ועל ידי הווידוי הוא מבקש לפרוק אנרגיה ליבידינלית. מלבד זאת, המתוודה מבקש, באופן לא מודע (סופר-אגו), לכפר על חטאיו באמצעות וידוי, המייצר דינמיקה של הענשה ושל ניקוי מחטא. בטיפול, ראוי שהמטפל יסייע למטופל להתמודד עם קונפליקטים פנימיים אשר רוויים באשמה ובחרטה.
2. בתרבות המערבית, פעולת הווידוי מכוננת את האדם כסובייקט. באופק תרבותי זה, הווידוי בטיפול הפסיכואנליטי הוא תהליך של כינון עצמי, שבו המטפל משמש כזולתעצמי אמפתי ומקבל, המאפשר למטופל לבנות ולחזק את תחושת העצמי שלו. לעומת זאת, לפי תיאוריות של יחסי אובייקט, במסגרת תהליך מורכב ודיאלקטי של הזדהות השלכתית, המתוודה זקוק מהאחר לנוכחות רבת היבטים: האחר לא אמור לספק רק אישור או תיקוף, אלא גם הכלה של חלקי האישיות והזהות שהמתוודה לא מסוגל לשאתן. תהליך זה מאפשר למטופל לעבד חלקים מעצמו שקודם לכן היו בלתי נסבלים או לא מודעים. בכך, האדם מתוודה להיותו סובייקט ללא מרכז קבוע או אחיד, אלא כיישות מורכבת התלויה בהקשר של יחסי אובייקט.
3. לפי הפסיכולוגיה ההתייחסותית, הווידוי נחוץ כאשר הדיאדה הטיפולית מצויה בסכנת קריסה. לכן, פעולת וידוי ברית, מעשה של לקיחת אחריות מצידו של המטפל, עוזרת בכינון מרחב שלישי, שמתקיימות בו התמסרות והכרה הדדית. במרחב זה, המטופל והדיאדה הטיפולית נדרשים לשאת באחריות משותפת לקשר של המטפל והמטופל, ולפעולות שהשניים מבצעים. זאת, בדומה למופעים שונים בתנ"ך ובמסורת היהודית, שבהם נפוץ מעשים של וידוי-ברית, שמטרתם לכונן ולחזק את היחסים דרך בנייה של חוקים בין כורתי הברית.

     ככלל, הדיון בפעולת הווידוי הוא חלק מתפנית בחשיבה הקלינית והתיאורטית באשר לטיפול הפסיכודינמי; מדובר בשדה שמתבצעות בו פעולות, שבו השיח המילולי הוא בגדר פעולה. כפי שראינו, התמקדות בפעולת הווידוי במעשה הטיפולי מדגישה את הערך המשמעותי שיש לחשיפה עצמית מצד המטפל – כינון וביסוס של ברית.

     כמו כן, הדיון בווידוי מתקשר גם לזיקה העמוקה בין טיפול לאתיקה. 'פעולת הווידוי' בטיפול הפסיכודינמי שואלת מחדש ומוסיפה זווית נוספת לשאלה, האם העמדה הטיפולית הראויה של המטפל היא בעמדה ניטרלית-לא שיפוטית, או האם המטפל הוא 'איש כמורה מחולן'.

***

     המאמר נכתב במקורו לפני אירועי ה-7 באוקטובר, אך נערך לאחריהם. בתקופה זו של כאב, אובדן ואבל, הצירוף "אין מילים" נשמע תדיר. אין רגעי שקט נפשי רבים כאשר הלב "חטוף בעזה", ודאגה נוראה עשויה להיחוות ביחס לבנים ולבנות המגנים עלינו. לצד השבר, אנו עדים למסירות נפש וערבות הדדית. קהילת המטפלים הפסיכודינמית מבקשת להעניק מילים לעוצמות הכאב והשבר לצד עוצמות החיים והגבורה.

     בעת הזו עולות שאלות קליניות ואתיות חדשות, הרלוונטיות גם להקשר של הווידוי. המציאות המשותפת למטפלים ולמטופלים מעלה דילמות: כיצד להתנהל עם מטופל במרחב המוגן המשותף, שבו לעיתים נוכחים בני משפחה של המטפל? כיצד לפעול כששומעים על אסון בשדה הקרב שייתכן שהמטופל מעורב בו? מהי העמדה הטיפולית הראויה כשהמטופל סיכן את עצמו למען המטפל? האם ראוי ליצור קשר עם בת זוגו של המטופל כדי לבדוק את שלומו? מצבי קיצון אלה ממחישים שהמטפל והמטופל נמצאים בסירה אחת.

     בכוחה של הדיאדה הטיפולית ליצור מרחב שלישי, שאינו מצטמצם ליחסי שירות אינסטרומנטליים. אנו זקוקים למושג ברית במובנו התנ"כי (covenant), לא רק כטכניקה טיפולית. עלינו להתוודות על השלישי שלנו, ולבחון עם המטופלים את חוויית ההתמסרות למרחב הברית.

מסקנות, יישומים לקליניקה ולמחקר בינתחומי

המאמר הנוכחי הוא דוגמה לפענוח של התרחשות פסיכודינמית – הווידוי. פענוח מסוג זה נועד לסייע לקלינאי לנווט בתוך המורכבות של העשייה הטיפולית. לאורך המאמר ניתנו דוגמאות לסוגים שונים של וידויים, מרביתם נפוצים ושכיחים בטיפול פסיכודינמי: וידוי לשם טיהור, וידוי לשם כינון סובייקטיביות ווידוי עצמי (של המטפל) לצורך ביסוס הברית הטיפולית. שלוש ההמשגות שהוצגו משלימות זו את זו; יחדיו, הן מהוות צוהר ופשר לתופעה השכיחה של פעולת הווידוי האנליטי.

     בראייתי, הווידוי הוא דוגמה לפעולה של ממש בשיח הטיפולי. בכוחו של הווידוי לעורר תהליכים תוך-אישיים ובין-אישיים שונים, כפי שהוצג במאמר. מכיוון שפעולת הווידוי היא מרכזית בחברות, בתרבויות ובמסורות דתיות שונות, העיסוק של התיאוריה הפסיכואנליטית בווידוי עשוי להעשיר את המבט על תופעת הווידוי בהקשרים אלו, כשבמקביל הבחינה של פֵנוֹמֵן הווידוי מזווית חברתית-תרבותית עשויה להוסיף להסתכלות הטיפולית על הנושא, ולחזק את הקשר והרלוונטיות שלו למרחבי חיים נוספים.

     כמו כן, פעולת הווידוי מעלה תהייה במלוא עוצמתה, האם על הקהילה הטיפולית להתוודות למקומה בתרבות החילונית? האם המטפל הפסיכודינמי הינו 'איש כמורה מחולן'?

מקורות

אבניאון, א. (1997). מילון ספיר. הד ארצי הוצאות לאור ואיתאב בית הוצאה לאור.

אוגדן, ת. ה. (2002). הקצה הפרימיטיבי של החוויה (א' ברגשטיין וח' אהרוני, תרגום). עם עובד.

אוגדן, ת. ה. (2011). השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטר סובייקטיביות. בתוך: על אי היכולת לחלום (א' גבאי, תרגום, עמ' 71-94). עם עובד.

ארון, ל. (2013). המפגש: הדדיות ואינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה (י' איתן-פרסיקו, תרגום). עם עובד.

בובר, מ. מ. (2013). אני ואתה (א' פלשמן, תרגום). מוסד ביאליק.

דוסטויבסקי, פ. מ. (1946). הכפיל (ד' מרקון, תרגום). עם עובד.

דוסטויבסקי, פ. מ. (1993). האחים קרמזוב (צ' ארד, תרגום). הוצאת דביר.

מיטשל, ס. א. (2003). משאלות, צרכים ומשא ומתן בין-אישי. בתוך: תקווה ופחד בפסיכואנליזה (א' זילברשטיין, תרגום). תולעת ספרים.

סולובייצ'יק, י. ד. (1992). קול דודי דופק. בתוך: איש האמונה. מוסד הרב קוק.

פלמן, ש., ולאוב. ד. (2008). עדות – משבר העדים בספרות, בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. (ד' רז, תרגום). רסלינג.

פרויד, ז., וברויאר, י. (2004). מחקרים בהיסטריה (מ' קראוס, תרגום). הוצאת ספרים.

קאמי, א. (2014). הנפילה (ע' פינטו, תרגום). הקיבוץ המאוחד.

רוסו, ז. ז. (1999). הווידויים (א' עקרבי, תרגום). כרמל.

Arnold, K. (2006). The need to express and the compulsion to confess: Reik's theory of symptom-formation. Psychoanalytic psychology. 23(4), 738-753.

 Aron, L. (1990). One person and two person psychologies and the method of psychoanalysis. Psychoanalytic Psychology, 7(4), 475–485.

Aron, L., & Benjamin, J. (1999). Intersubjectivity and the struggle to think. Division 39 of the American Psychology Association.

Aron, L. (2004). God's influence on my psychoanalytic vision and values. Psychoanalytic psychology, 21(3), 442-451.

Aron, L. (2006). Analytic impasse and the third: Clinical implications of intersubjectivity theory. The International Journal of Psychoanalysis, 87(2), 349–368.

Atlas, G., & Aron, L. (2018). Dramatic dialogue: contemporary clinical Practice. Routledge/Taylor & Francis Group.

Benjamin, J. (1995). Recognition and destruction: an outline of intersubjectivity. Like subjects, love objects: essays on recognition and sexual difference. Yale University Press.

Benjamin, J. (2017). Beyond Doer and Done to: Recognition Theory, Intersubjectivity and the Third. London & New York, Routledge.

Bion, W. R. (1962). Learning from Experience. London: Karnac Books.

Bleger, J. (2012). "Theory and practice in psychoanalysis: psychoanalytic praxis". The International Journal of Psychoanalysis, 93(4).

Bromberg, P. (2006). Awakening the dreamer: clinical journeys. The Analytic Press.

Bromberg, P. M. (2009). Truth, human relatedness, and the analytic process: An interpersonal/relational perspective. The International Journal of Psychoanalysis, 90(2), 347–361.

Foucault, M. (1978). The history of sexuality: an introduction (R. Hurley, Trans.). Pantheon.

Freud, S. (1914). Remembering, repeating and working-through (Further recommendations on the technique of Psycho-Analysis II). In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud 12 (145-156). Hogarth.

Freud, S. (1915), Observations on transference-love. (Further recommendations on the technique of psycho-analysis, III). In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud 12: 157-171. Hogarth.

Freud, S. (1917). New introductory lectures on psycho-analysis. In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud 22, (pp. 1-182). Hogarth.

Freud, S. (1923). The ego and the id. In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, XIX (1923-1925): The ego and the id and other works (1-66). Hogarth.

Freud, S. (1926). The Question of Lay Analysis. In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud XX (1925-1926). (177-258). Hogarth.

Freud, S. (1933). New introductory lectures on psychoanalysis. In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud XXII (3-182). Hogarth.

Gorkin, M. (1987). The uses of countertransference. Northvale NJ: Aronson.

Greenberg, J. R., & Mitchell, S. A., (1983). Object relations in psychoanalytic theory. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Greenberg, J. (2012). Commentary on José Bleger’s Theory and practice in psychoanalysis: psychoanalytic praxis. The International Journal of Psychoanalysis, 93(4), 1005-1016.

Joseph, B. (1989). Psychic equilibrium and psychic change. In: M. Feldman & E.B. Spillius (Editors), Selected papers of Betty Joseph (127—138.). London: Routledge.

Jung, C. G. (1960). General aspects of dream psychology. In: Collected works, vol. 8, the structure and dynamics of the psyche (237–280). New York, NY: Pantheon.

Jung, C. G. (2001). Modern man in search of a soul. Abingdon: Routledge.

Kohut, H., & Wolf, E. S. (1978). The disorders of the self and their treatment: an outline. International Journal of Psycho-Analysis, 59, 413-425.

La Barre, W. (1947). Primitive psychotherapy in native American cultures: peyotism and confession. The journal of abnormal and social psychology, 42(3), 294-309.

Lax, R. F. (1969) Some considerations about transference and countertransference manifestations evoked by the analyst's pregnancy. International Journal of Psychoanalysis, 50, 363-372.

Levenson, E. A. (1996). Aspects of self-revelation and self-disclosure. Contemporary Psychoanalysis, 32(2), 237–248.

Mitchell, S. A. (1993). True selves, false selves, and the ambiguity of authenticity. In Hope and dread in psychanalysis. (123-150). BasicBooks.

Ogden, T. H. (1992). The dialectically constituted/decentered subject of psychoanalysis. II. The contributions of Klein and Winnicott. The international journal of psychoanalysis, 73, 613-626.

Ogden, T. H. (2004). An introduction to the reading of Bion. The international journal of psychoanalysis, 85(2), 285-300.

Perlman, L. (1986). The analyst's pregnancy: transference and countertransference reactions. Modern psychoanalysis, 11(1-2), 89-102.

Reik, T. (1948). Listening with the third ear: The inner experience of a psychoanalyst. Farrar, Straus.

Reik, T. (1959). The compulsion to confess. Grove Press.

Renik. O. (1999) Playing One’s Cards Face up in Analysis: an Approach to the Problem of Self-Disclosure, The Psychoanalytic Quarterly, 68:4, 521-539.

Schechner, R. (1985). Restoration of behavior. In Between theater and anthropology (pp. 35-116). University of Pennsylvania Press.

Spillius, E.S (1992). Clinical experiences of projective identification on Klien and Bion. In: R. Anderson (Ed.), Clinical lectures on Klein and Bion. (59–73). Routledge.

Stolorow, R. D., & Atwood, G. E. (2018). The power of phenomenology, psychoanalytic and philosophical perspectives. Routledge.

Taylor, C. (1989). Sources of the self : the making of the modern identity. Harvard University Press.

Taylor, C. (2009). The polysemy of the secular. Social research, 76(4), 1143-1166.

Winnicott, D.W. (1971). Playing a theoretical statement. In Playing and Reality. (38-52). Tavistock Publications.

Winter, S., (1999). Freud and the Institution of Psychoanalytic Knowledge. Stanford University Press.