קונפליקט החלום בטיפול הדינמי

ד"ר קובי סגל

פסיכולוג קליני מדריך, פסיכואנליטיקאי מנחה למבוגרים וילדים בחברה הישראלית והבין־לאומית לפסיכואנליזה וחבר הוועדה המדעית של החברה הפסיכואנליטית בישראל. הוא מלמד, מדריך וחבר ועדת הוראה במסגרת התוכנית התלת-שנתית לפסיכותרפיה פסיכודינמית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב, מלמד במסלול קליין בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב, מדריך במחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר־אילן, מלמד בתוכנית "התקרבות" של החברה הפסיכואנליטית, מלמד ומדריך בתוכנית הליבה לילדים ונוער במרכז ויניקוט. הוא עובד בקליניקה פרטית ברמת גן.

תקציר

     חלומות העסיקו בני אדם מימי קדם. היכולת לחלום ולזכור חלומות היא חלק מיצירתיותו של האדם ומיכולתו לפתור בעיות, והיא קשורה לבריאותו הנפשית. למרות זאת יש ירידה בעבודה עם חלומות בקליניקה הפסיכואנליטית. במאמר זה אנסה לתאר אחדים מההסברים לירידה הזאת בעזרת המונח "קונפליקט החלום". המונח הזה מסמן את חשיבותם של חלומות ברוב התאוריות הפסיכואנליטיות לעומת הימנעות מטפלים ממתן מקום מרכזי לחלומות בקליניקה. בעבודתי עם חלומות אני מסכים עם המטאפורה של פרו על התאוריות ועל הטכניקות השונות של ניתוח חלומות כ"שלבים בסולם" שההיכרות איתם מאפשרת לרדת למעמקי הלא מודע. "שלבי הסולם" שאני עובד איתם הם ארבע הגישות לחלום – של פרויד, יונג, קליין וביון. גישות המציבות את החלום במרכזן, ולדעתי, שילובן יחד מרחיב את העבודה עם חלומות. בהיותי אנליטיקאי שהחלום במרכז עבודתו אני סקרן בנוגע ל"קונפליקט החלום" ותוהה מדוע מטפלים ומטופלים מתלבטים בשאלה באיזו מידה צריך לתת לחלומות מקום מרכזי בטיפול הדינמי ובמקרים רבים נמנעים מעבודה עם חלומות. אני סבור ששורשי הקונפליקט הנוגע לחשיבות החלומות בטיפול הפסיכואנליטי נעוצים בקונפליקט פנימי, מודע ולא מודע, של המטפל והמטופל אשר נמשכים לעבודה עם חלומות בטיפול הדינמי וגם נרתעים ממנה. מטרת מאמר זה היא לתאר סיבות לקונפליקט החלום אצל מטפלים ואצל מטופלים, קונפליקט שבגללו נמנעים ממתן מקום לחלומות גם בהדרכה ובלימוד פסיכואנליזה. הסיבות המרכזיות לו אצל המטופל הן קונפליקט בין רצונו לדעת ובין רצונו שלא לדעת את מעמקי נפשו, חרדות מהמפגש עם הלא מודע ומעוצמות רגשיות חזקות שבאות לידי ביטוי בחלום; אצל המטפל הקונפליקט הוא בקושי להיפגש עם עוצמות רגשיות של המטופל המושלכות לתוכו ועם הנרקיסיזם של המטפל אשר פוחד לאכזב ולא לתת פירוש מחולל שינוי לחלום המטופל. במאמר זה אנסה לתאר את חשיבותה של מודעות לקונפליקט החלום ואת הצורך לעבד את קונפליקט החלום בטיפול, בהדרכה, בלימוד ובספרות המקצועית כדי לסייע להחזיר את החלום למקומו המרכזי בתהליך הטיפול הדינמי.

מילות מפתח: קונפליקט החלום, "שלבי הסולם", חרדה מהלא מודע, הנרקיסיזם של האנליטיקאי, חלומות העברה נגדית.

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• המאמר תומך באינטגרציה של גישות לחלום (פרויד, יונג, קליין וביון) ושל הטכניקיות היסודיות בטיפול הדינמי (סטינג, אסוציאציות חופשיות, העברה-העברה נגדית, חלומות, פירושים) כדרך האופטימלית לטיפול הדינמי.
• המאמר מתאר את "קונפליקט החלום" בספרות, בטכניקה ובעולמם הפנימי של האנליטיקאי והמטופל במטרה להגביר את המודעות והעיבוד של הקונפליקט, כדי להחזיר את החלומות למרכז הטיפול הדינמי.

מבוא

בלילה שקטו חושיי/ אך נפשי לא גילתה לי/ איך בנהר השינה המהלך עקלקלות/ התרחש אותו טקס סמוי,/ כאשר נופצה הזגוגית הדקה של ההיגיון/ ואשנבי ההכרה כוסו בציורים נוזלים/ בסמלים רבי תעלומה,/ וקרעים שרגזו בי ביום/ נהפכו בשנתי לערפל, לחלום...

(מתוך "בנהר השינה" מאת זלדה)

     מאמר זה נועד לתאר את "קונפליקט החלום" אשר מגדיר מאבקים פנימיים וחיצוניים שקשורים למקומה של העבודה עם חלומות בקליניקה הדינמית. אתאר סיבות לקונפליקט זה ואת ההימנעות מעבודה עם חלומות שנוצרת בגללו בלימוד, בהדרכה וגם בעולמם הנפשי של המטפל והמטופל.

     החלום הוא חומר נפשי מרכזי ואוניברסלי. במחקרים במעבדות שינה נמצא שכל אדם חולם שלושה עד שישה חלומות בכל לילה, וההנחה היא שכל חלום נמשך חמש עד עשרים דקות. נמצא שחוסר בשנת "תנועות עיניים מהירות" (REM sleep – Rapid eye movement sleep), השלב המרכזי בשינה שבו אנחנו חולמים, קשור לדיכאון, למחלות פיזיות ולהפרעות שינה (Neiman, 2017).

     החלום הוא גם רכיב נפשי בעל חשיבות בתאוריה ובקליניקה הפסיכואנליטיות. פרויד (2007) אמר על ספרו פירוש החלום ש"הוא מכיל את הגילוי בעל הערך הגדול ביותר אשר נתמזל מזלי לגלות. תובנה כגון זו אינה נופלת בחלקו של אדם אלא פעם אחת בימי חייו" (עמ' 72). כן טען פרויד (2007) ששכחת חלומות תלויה בהתנגדות לחזרת המודחק, ובו חומרים נפשיים שקשה לשאתם ולכן הודחקו, הרבה יותר משהיא תלויה בשוני הגדול בין מצב השינה ובין מצב הערות. כלומר הקונפליקט בין ההדחקה ובין זכירת החלום הוא ההסבר העיקרי לכך שרובנו איננו זוכרים רבים מחלומותינו.

     למרות תרומתו המרכזית של פרויד לעבודה הדינמית עם חלומות טען צ'יביטארזה (Civitarese, 2014) שפרויד הדגיש את הצד השלילי של החלום, ואילו ביון ראה בחלום את הפונקצייה האפיסטמולוגית של הנפש. כלומר, פרויד ראה בחלום שומר השינה, ואילו ביון ראה בו עדות מרכזית לעולם הפעילות הנפשית האינטואיטיבית וסבר שהחלום הוא מקור של יצירה ושל ידע רגשי. לדברי צ'יביטארזה הילל ביון את צידו החיובי של החלום כמקום שהעמדה הפרנואידית־סכיזואידית והעמדה הדיכאונית של הנפש מתדיינות בו זו עם זו.

     האם קיים קונפליקט בין הגישות האלה או הרחבה של הבנת החלום ונקודות מבט שונות עליו כמו ב"משל הפיל והעיוורים" המתאר את אותו הפיל מנקודות מבט שונות? בעבודתי עם חלומות אני מתחבר למטאפורה של פרו (2011) על התאוריות ועל הטכניקות השונות של ניתוח חלומות שרואה בהן "שלבים בסולם" שההיכרות איתם מאפשרת למטפל הדינמי לרדת למעמקי הלא מודע. "שלבי הסולם" שאני עובד איתם הם ארבע הגישות המרכזיות לחלום – הגישה של פרויד, יונג, קליין ושל ביון. בחרתי בהן היות שהן הגישות הדינמיות המרכזיות שמעמידות את החלום במרכז התאוריה שלהן. לדעתי, שילובן יחד מרחיב את העבודה הטיפולית עם חלומות. במאמר זה איני יכול להציג את כל תרומותיהן של גישות אלה בנושא חלומות, אבל אציין במשפט את תרומתן הייחודית. 

     פרויד (2007) הציג את תפקיד החלום כשומר השינה ואת הטכניקה של אסוציאציות מפורטות לכל חלק בחלום. יונג (Jung, 1964) הדגיש את ערכם של הסמלים כמייצגים לא מודע אישי ולא מודע קולקטיבי והציע בטכניקה להישאר צמודים לסמלים שבחלום ולא להתרחק מהם עם האסוציאציות. הוא דיבר על חשיבותם של חלומות והסיק שחלומות הם המקור השכיח והנגיש ביותר, באופן כללי, לחקירת יכולת הסימבוליזציה של האדם. הוא התווכח עם גישתו של פרויד:

מעולם לא יכולתי להסכים לדברי פרויד, שהחלום הוא '"מסווה" שמאחורי משמעותו הגלויה חבויה משמעותו הנסתרת. משמעות ברורה וידועה, אבל באורח מרושע, אם אפשר לומר כך, נמנעת מן התודעה... לדידי, חלומות הם חלק מן הטבע, שאינו מסתיר שום כוונה להוליך שולל אלא מבטא דבר־מה במיטב היכולת, ממש כשם שצמח גדל כמיטב היכולת או כשם שחיה מחפשת את מזונה כמיטב היכולת (יונג, 1994, עמ' 157)

     סגל (Segal, 1981) וגרינברג (Greenberg, 1987), ממשיכי דרכה של קליין, תיארו שני סוגי חלומות: חלומות אלבורטיביים, כלומר חלומות המעבדים ומעבים את החוויה הנפשית ומאפשרים צמיחה נפשית, לעומת חלומות מרוקני חוויה אשר נפטרים מחומרים נפשיים בלתי נסבלים בלי לעבד אותם, כמו בהזדהות השלכתית. בעבודה עם מטופלים, בעיקר במצבים גבוליים ופסיכוטיים, הם הציעו לפרש את פונקציית החלום ולא תמיד את תוכנו. ביון וממשיכיו המשיגו את מושג החלימה של המטופל ושל המטפל בשינה ובערות וגם בשעה הטיפולית. החלום לדבריהם הוא דרך מרכזית, בערות ובשינה, לחשיבה על החוויה הרגשית.

     הדברים המסקרנים אותי בעבודתי עם חלומות בקליניקה הם המתח בין התאוריות הדינמיות והקושי לתת לחלומות מקום מרכזי בטיפול הדינמי. נראה שבכל הגישות הדינמיות החלום הוא רכיב מרכזי בתהליך הטיפולי, אך הוא כרוך תמיד במאבק חיצוני ופנימי בנוגע למקומו בטיפול. מטרת מאמר זה היא לתאר את הקונפליקט בנושא החלום בספרות הפסיכואנליטית ובקליניקה, אצל המטופל ואצל המטפל.

     הקונפליקט בנושא מרכזיות העבודה עם חלומות נכנס לספרות הפסיכואנליטית ובא לידי ביטוי בוויכוח הקלאסי על מרכזיות החלום בתהליך הפסיכואנליטי (1993, Flanders). בחלקו השני של הספר שיח החלום כיום, שנקרא "מחלוקת החלום" (The dream controversy), מובאים שני מאמרים מנוגדים זה לזה – של ברנר (Brenner, 1993) ושל גרינסון (Greenson, 1993) אשר מייצגים את שני הקטבים של העימות הקלאסי על מרכזיות החלום בתהליך הפסיכואנליטי.

     ברנר (1993) הצדיק את הסטת החלום ממרכז הפרקטיקה הדינמית־פסיכואנליטית לשוליים. לדבריו, הקונפליקט בעולם הפנימי נראה דרך הפנטזיה הלא מודעת שעומדת מאחורי כל דבר שהמטופל עושה, אומר או מרגיש, ולכן כל דבר שהמטופל עושה או אומר, ובכלל זה סימפטומים, פליטות פה, אסוציאציות חופשיות, ביטוי בפעולה, בדיחות, אומנות וחוויות אסתטיות, חוויות חברתיות ויחסים – והייתי מוסיף אף משחק סמלי בטיפול בילדים – כל אלה הם ביטוייה של הפנטזיה הלא מודעת בדיוק כמו חלומות, והם נותנים ביטוי לקונפליקט הפנימי, לרגשות, ליחסי האובייקט ולדינמיקה הלא מודעת. לכן אין כול מרכזיות לחלומות; הם חלק מביטויי הלא מודע, ואפשר לעשות טיפול עמוק ובעל ערך בלי לעבוד איתם. לדברי ברנר, חשוב לקחת אסוציאציות לכל מה שהמטופל מביא עימו לפגישה הטיפולית ובעזרתן להגיע לרבדים הלא מודעים שלו. החלום הוא תופעה נוספת שאפשר לצאת ממנה אל הרבדים הלא מודעים, והוא אינו ייחודי או עדיף מכל סיפור או ביטוי מילולי או לא מילולי שהמטופל מביא לפגישה.

     גרינסון (Greenson, 1993) לא הסכים עם עמדתו של ברנר. לדבריו, החלומות הם הטוב שבחלונות אל הנפש הלא מודעת, ואין שום ברית טיפולית חזקה בין המטפל ובין המטופל כמו הברית הנוצרת בעבודה על חלום המטופל. גרינסון תקף את מה שהוא ראה כהימנעות הגנתית של "פסיכולוגיית האני" מהלא מודע. הוא גם מתח ביקורת על פירוש חלום אשר אינו משתמש באסוציאציות של המטופל, ובעשותו זאת משאיר את המטופל מחוץ לתהליך הגילוי. גרינסון כתב שהחלום הוא תוצר ייחודי ויוצא דופן של המטופל, יצירתו המיוחדת, אך יצירה זאת עשויה להיות מובנת באופן אופטימלי רק אם האנליטיקאי והמטופל עובדים יחד דרך האסוציאציות החופשיות של המטופל ופירושי המטפל.

     גם מלצר (Melzer, 1984) עסק בקונפליקט החלום בהתפתחות הפסיכואנליזה. לדבריו, הספרות הפסיכואנליטית הציגה היסטוריה מאכזבת ולפיה חקר החלומות "הוזנח כמעט באופן שיטתי" (עמ' 156). הוא טען ש"נאמר על ידי יותר מאנליטיקאי מכובד אחד, שאפילו הלימוד של ניתוח חלומות הוא עניין יותר של עניין היסטורי מאשר עניין של לימוד טכניקה עכשווית" (עמ' 156). מלצר לא הסכים עם הגישה שלפיה העבודה עם חלומות אינה רלוונטית או טכניקה ששייכת לעבר. הוא חשב ששום חומר שהמטופל מביא למטפל אינו מעלה דברים בעוצמה רבה כל כך כמו החומר בחלום. הוא כתב שהעלאה זאת טבעית "היות שהחלום בא ישירות מהרבדים הכי יצירתיים ומלאי התשוקה של התפקוד הנפשי" (עמ' 159). מלצר אף טען שמתוך זרם הסיפורים, הפנטזיות וההתנהגויות של מטופליו ביום עבודה יישאר החלום הזיכרון החי ביותר בין זיכרונותיו של המטפל ולכן בולט ברשימותיו, אם האנליטיקאי אינו מתנגד לחלומות.

     אני תוהה בנוגע למחלוקות הללו בפסיכואנליזה היות שאני נתקל בהן גם כיום בדיונים תאורטיים וקליניים בהם צפה המחלוקת על מקום החלום בטיפול הדינמי. המאבקים בין התאוריות השונות בפסיכואנליזה מאפיינים אותה שנים רבות (Melzer, 1984). הם חלחלו גם למושגי היסוד של הטכניקה הפסיכואנליטית, ובהם חלומות, ויצרו אצל מטפלים קונפליקט בנוגע לשאלה איזה ממושגי היסוד צריך לקבל עדיפות בעבודה הטיפולית:

     א. האם להציב במרכז העבודה הטיפולית את תשומת הלב להעברה ולהעברה הנגדית לעומת מתן מקום מרכזי לחלומות? לודן (Loden, 2003) טענה שכיום מבליטים את המרכזיות של הקשר בין המטפל ובין המטופל, והעבודה עם ההעברה וההעברה הנגדית במפגש האנליטי באו על חשבון פירוש החלום לעומק על פי הגישה הקלאסית. עקב זאת ויתרו מטפלים,לדבריה, על חיזוק יכולתו של המטופל לחקור את עצמו לעומק דרך חלומותיו. גם קינודוז (Quinodoz, 2012) כתב שאחת הסיבות לירידה בעבודה עם חלומות בשנים האחרונות היא העלייה בתשומת הלב שניתנת לעבודה עם ההעברה וההעברה הנגדית.

     ב. האם להציב במרכז העבודה בשעה הטיפולית את האסוציאציות החופשיות, את הדיבור החופשי של המטופל, בשעה שהמטפל ינסה לפרש כמה שפחות כדי שלא להפריע לזרם החופשי של דיבור המטופל, או להעמיד במרכז את ההעברה ואת פירושיה? בכינוס במרכז ויניקוט הרצתה נטלטון (2011) על העבודה עם ההעברה ועל פירושי ההעברה בפגישה הטיפולית וטענה שהם מפריעים לאסוציאציות החופשיות. היא הסבירה את הדרך שבה פירושי ההעברה קוטעים את הזרימה החופשית של אסוציאציות המטופל ומסיטים אותו מהן ואולי אף מפתים אותו לחשוב על ההעברה. על פי טענה נפוצה ששמעתי, עבודה עם חלומות יכולה להיות פיתוי של מטפל שאוהב חלומות, או שהמטופל מְרַצה את המטפל בעצם הבאתו את החלום למפגש הטיפולי. ייתכן שלפעמים זאת אכן פונקציית החלום; ועם זאת מניסיוני כמדריך עם מטפלים שנרתעים מעבודה עם חלומות ועם מטפלים שאוהבים לעבוד עם חלומות, ברוב המקרים שבהם המטופל מביא חלום זהו חלק חשוב מהקונפליקט הפנימי שלו בין רצונו להדחיק ובין רצונו לעבד את החוויות הלא מודעות שלו ולגדול מתוכן.

     ג. איזה מקום לתת לפירושים כמרכז הטכניקה הטיפולית – או שצריך לאפשר למטופל להגיע אל עצמו מתוך דיבורו החופשי ומתוך החלימה שלו ושל המטפל את הדיבור ואת ההתרחשות בשעה הטיפולית?

     ויניקוט (1996) כתב ש"פסיכותראפיה מעמיקה יכולה להיעשות בלי פרשנות... הרגע המשמעותי הוא כשהמטופל מפתיע את עצמו ולא הרגע בו המטפל מציג את הפירוש המתוחכם שלו" (עמ' 77). במקום אחר כתב: "אם אינני מפרש המטופל יכול להתרשם שאני מבין הכול... הפירושים שלי חסכוניים, אני מקווה. פירוש אחד לפגישה מספק אותי... אינני משתמש אף פעם במשפטים ארוכים אלא אם אני עייף מאוד" (ויניקוט, 2009, עמ' 218).

     מדבריו של ויניקוט עולה ביקורת על ריבוי פירושים שעלול ליצור צייתנות ועל כן הוא חסר תועלת. לכן אולי כדאי להעמיד במרכז העבודה בשעה הטיפולית את העבודה היצירתית עם חלומות הלילה של המטופל ואת החלימה של המטופל את עצמו ושל המטפל ברברי (reverie) שלו את המטופל ב"כאן ועכשיו" של השעה הטיפולית. אני סבור שהקונפליקט בין התאוריות הפסיכואנליטיות חשוב ומחדד את השאלות מה מטרות הפסיכואנליזה ומה עוזר בטיפול הנפשי, אך גם מונע לפעמים אינטגרציה בעבודה הטיפולית. אני חושב שאפשר לעבוד עם חלומות ככלי מרכזי לצד האסוציאציות החופשיות, העבודה עם ההעברה וההעברה הנגדית והפירושים, ב"כאן ועכשיו" של הפגישה, ואין צורך לבחור ביניהם.

     לדעתי, אפשר לפתור את הקונפליקטים, שאת חלקם הדגמתי, בנוגע לשימוש בטכניקות היסוד בטיפול ובהדרכה הדינמיים באמצעות האינטגרציה שלהן ומתן מקום לכולן: למסגרת הטיפול (setting), לאסוציאציות החופשיות, לעבודה עם החלומות, לעבודה עם ההעברה וההעברה הנגדית ב"כאן ועכשיו" של הפגישה ולפירושים לכל המרכיבים הללו. מבחינתי, טכניקות אלה משלימות ואינן סותרות זו את זו. עבודה אינטגרטיבית עם חמש טכניקות היסוד הללו במסגרת האנליטית והיכולת לפרשן ולחשוב עליהן עם המטופל מאפשרת עבודה עמוקה, קרובת חוויה ועיבוד המציאות הנפשית של המטופל והקשר המודע והלא מודע בינו לבין המטפל. הגישה התאורטית עשויה לתת עדיפות לאחת הטכניקות הללו, אך לא על חשבון סילוק טכניקות היסוד האחרות שיש להן תרומה ייחודית משלהן.

     לסיכום, חשיבה על "קונפליקט החלום" עשויה לאפשר עיבוד הקונפליקט על רבדיו השונים. ועקב זאת ייתכן שמטפלים יחזרו לעבוד עם חלומות ועם פירושיהם כטכניקה מרכזית בעלת תרומה ייחודית במפגש עם הלא מודע ועם תהליכי שינוי בנפשו של המטופל בטיפול הדינמי. מלבד זאת, עיבוד קונפליקט החלום יעורר את המוטיבציה של מטפלים ללמוד את ניתוח ופירוש החלומות. אף שלמידת העבודה עם חלומות ארוכת שנים, יש לה חשיבות רבה, ומטפלים בגישה הדינמית זקוקים לה לעבודתם עם חלומות כדי להעמיק את הידע התאורטי והטכני שלהם וכדי לעבד את חרדתם ואת רתיעתם מעבודה עם חומר נפשי מרכזי זה.

קונפליקט החלום של המטופל ודוגמאות קליניות

     פרויד עסק בקונפליקט לא מודע אשר מוסווה בחלום וגם בקונפליקט של המטופל בנוגע לזכירת חלום והבאתו לטיפול. סגל (Segal, 1991) טענה שפרויד ראה בחלומות תוצאת פשרה בקונפליקט בין המודחק ובין הכוחות המדחיקים, דרך לעקוף את צנזורת החלום. כלומר מחד של קונפליקט החלום ניצבים מנגנוני ההגנה של ה"אני"; הם מנסים לסלק תכנים נפשיים כואבים ומעוררי חרדה אשר האדם אינו יכול לשאתם כדי לאפשר לו לתפקד ולהיות פנוי לזרימת החיים הטבעית. מאידך, החלק הלא מודע, המודחק, דוחף לחזור למודעות כדי לממש בפעולה את המשאלות הדחפיות שהודחקו או כדי לאפשר עיבוד וטרנספורמציה של חומרים רגשיים גולמיים, כואבים ומפחידים שסולקו מהתודעה. את החומרים האלה חווה ה"אני" כמאיימים וכבלתי נסבלים, והם מוסיפים להתקיים בו כגופים זרים וגורמים לו אי־שקט ומועקה במעמקי הנפש הלא מודעת. דוגמה למאבק הנפשי הזה נראית אצל מטופלת באנליזה אשר אמרה:

היו לי מלא חלומות הבוקר ולא בטוחה שאני זוכרת אותם. אחד אני בטוח זוכרת, לגבי השניים האחרים עשיתי סימנים... קמתי מהשינה וניסיתי לחזור עליהם כדי שאזכור, חיפשתי איזה עוגן כזה... זה כל כך מתסכל, נורא חמקמק, ממש מתסכל אותי... אני כן מזהה תכנים שחוזרים שוב ושוב בחלומות שלי, זה כן חשוב... 

     מדבריה ניכר שיש לה מוטיבציה גבוהה לזכור חלומות. שנים של עבודה באנליזה העלו בעיניה את ערך החלום כמה שמחבר אותה למהות הנפשית העמוקה ביותר. ובכל זאת המאבק בין רצונה לזכור לבין רצונה לשכוח חזק כל כך.

     דוגמה זאת מזכירה את המטופל של סימינגטון (Symington, 1996) אשר הגיע לאנליזה בלונדון בשש בבוקר, לאחר נסיעה של שעתיים ברכבת, וסימינגטון היה בטוח שלא יגלה התנגדות לכאב נפשי בשל המוטיבציה האדירה שלו לטיפול. לבסוף, אמר סימינגטון, גם הוא, כמו כולם, נרתע מהכאב והתנגד כשנגעו בכאב הנפשי באנליזה. גם המטופלת שתיארתי, למרות יכולותיה לזכור חלומות בלי לרשום אותם, עדיין נאבקת, כמו כל מטופל בשעת הדיבור החופשי על הספה, בקונפליקט בין הרצון לזכור את החלום לבין הדחף לשכוח אותו.

     פרויד אמר ש"אין להטיל ספק בעובדה, שככול שהזמן חולף מאז שהתעוררנו מהשינה אנחנו שוכחים את החלום יותר ויותר. שוכחים אותו תכופות אף שהתאמצנו עד כאב לזכרו" (2007, עמ' 472). ולמרות זאת אמר שאפשר להחזיר את החלום שנשכח באמצעות האנליזה: "במקרים רבים אפשר לחזור ולמצוא, אפילו מתוך פירור בודד שנותר מהחלום, את מחשבות החלום הלא מודעות כולן" (2007, עמ' 472) . לכן גם כשמטופל אומר שאין טעם להביא חלום כי שכח את רובו, יבקש המטפל שיביא אפילו "רסיס חלום" ויצרף אותו לשיח הטיפולי. פעמים רבות נוכחתי שדווקא חלומות ש"נפסלו" על ידי המטופל מטיעונים שונים הביאו בסופו של דבר לידי התפתחות של ממש בעבודה הטיפולית. פרויד (2007) ראה בטיעונים המפחיתים מערך החלום שהמטופל מזכיר חלק ממנגנון "העיבוד המשני" המנסה למנוע, במודע ובפעם האחרונה, את המגע עם החומר הלא מודע. החרדה מהמפגש עם הלא מודע היא מרכיב מרכזי אצל כל מטופל. בלא מודע נכללים דחפים ורגשות בעוצמות שהיו בלתי נסבלות למודעות ולכן הודחקו לַלא מודע או סולקו מהמודעות דרך מנגנוני הגנה והתמודדות מגוונים.

     לפני שנים הייתי בטיפול אצל אנליטיקאית יונגיאנית. כמעט בכל פגישה פתחה המטפלת בשאלה אם הבאתי חלום. לא הייתי רגיל להתערבות כזאת, והדבר נראה לי מוזר ואף הרגיז אותי. אמרתי לה שנראה לי שחלום צריך לבוא באופן ספונטני בדיבור החופשי של המטופל ולא לגרום לי להרגיש שלא הכנתי שיעורים בכל פעם שלא זכרתי חלום, בייחוד משום שלא זכרתי חלומות רבים בתקופה הזאת. היא הסבירה לי שאין כל פסול באי־הבאת חלומות, אך בקשתה להביא חלום היא חלק מהטכניקה אשר פונה ישירות ללא מודע ולחלומות כדי ליצור מגע איתם. הסכנתי עם שיטתה, ובמשך הזמן היא הפריעה לי פחות ופחות. בשלב כלשהו הבאתי את החלום הראשון לטיפול:

בחלום אני נמצא על שפת הים ומרגיש נוח ונעים, הנוף יפה ואני אוהב את הים ונהנה מהשמש והסביבה. לפתע אני רואה במרחק מעין חיות או אפשר לומר מפלצות ששוחות ומתקרבות לחוף ואף פונות לעברי. זכרתי ממש את צורתן, למשל חיה שנראתה כמו צלופח ענק עם שיניים, חיה שנראתה כמו דינוזאור ועוד חיות שבעיקר היו גדולות ומפחידות. ההרגשה הנעימה שלי מתחלפת באימה, ואני מסתובב ומתחיל לברוח מהחוף, כשלחרדתי אני מביט מאחורי הכתף ורואה שהמפלצות יצאו מהים ונעות לכיוון שלי כדי לתפוס אותי.

     זה היה חלום בלהות, ותגובתה של המטפלת הפתיעה אותי – היא פרצה בצחוק. הופתעתי ונעלבתי מתגובתה ושאלתי מה הצחיק אותה בחוויית החרדה הקשה שהבאתי. המטפלת התנצלה ושאלה אם איני רואה שהחיות בחלום פנטסטיות כל כך ונראות כמו שהן מוצגות בסרטים ולכן הן מצחיקות. לא נרגעתי מהסברה, אך היה בו די להשאיר אותי בטיפול.

     הדבר המעניין מבחינתי בהקשר זה התרחש חמש שנים אחר כך. פתאום הבנתי את "הפירוש במעשה" של המטפלת שלי. הבנתי שבצחוקה היא בעצם אמרה לי שאיני צריך לפחד כל כך מהלא מודע ומחלומותיי; אני יכול להתיידד איתם ולקבל מהם משמעויות ותובנות לגבי עצמי. רק אז יכולתי לבוא אליה ולומר לה שצחוקה ליווה אותי כל השנים, ועכשיו הוא שינה לגמרי את משמעותו והפך להפתעתי למתנה חשובה שקיבלתי ממנה, מתנה שעזרה לי בחיבור שלי לחלומותיי.

     מבחינתי היה אירוע זה עוד שיעור בעניין ה"דברים שרואים מכאן לא רואים משם". למדתי שחוויות רגשיות בטיפול עשויות לקבל משמעות שונה כשאתה במקום אחר עם עצמך. זה היה רגע של טרנספורמציה שבזכותה קיבלתי הבנה עמוקה נוספת על "קונפליקט החלום" בחיי כמטופל ומטפל. הבנתי שאחד הפתרונות לקונפליקט החלום הוא התיידדות עם הלא מודע וראייתו כרודפני פחות, ואלה מאפשרים להקשיב לחלום ולראות בו לא רק חומר נפשי בלתי נסבל אלא גם מסר יצירתי מהלא מודע שמעשיר את חוויית המפגש עם העצמי.

     מלצר (Melzer, 1984) טען שתיאור החלום הוא כנראה הדרך הקלה ביותר שבה המטופל יכול להיות כן וגלוי לב בשיח עם האנליטיקאי, בעיקר משום שהוא אינו יודע איך לעוות את החומר בלי להפחית ממשמעותו. לדברי מלצר, עקב זאת מתעוררת אצל מטופלים מסוימים, או בזמנים מסוימים אצל רוב המטופלים, התנגדות לזכור חלומות או לדווח עליהם, והתנגדות זאת מביאה לידי ביטוי את חוסר מוכנותם להיות פתוחים ולהיחשף בטיפול.

     מטופל בן עשרים ותשע, עורך דין, סטודנט לתואר שני במנהל עסקים, נשוי ואב לילד, הגיע לטיפול בעקבות תסמין פוסט־טראומטי שנוצר בשירותו הצבאי ביחידה מובחרת. החלום שאתאר עלה אחרי שנים אחדות בטיפול והביא לידי ביטוי שינוי ביכולתו של המטופל להיפתח רגשית בטיפול ולגעת בחלקי עצמי שלא העז לגעת בהם קודם בשל חרדה ובושה.

אני נמצא בעבודה ואנחנו מקבלים הרצאה מאדם מבחוץ. ואז הוא אומר משפט בנאלי: "לקבל את האחר" ושואל מה דעתנו. כולם מדברים לפני ואומרים כמה המשפט בנאלי והסבב מסתיים לפני שאני מדבר. אז הוא מתפרק ונשארים בחדר אני, המנהל ועוד עובדת ואז נכנס ילד עם צרכים מיוחדים לחדר ושואל איפה ש. שעובד איתי, והמנהל והעובדת עונים לו תשובה צינית, פוגענית. פתאום נכנסת לטאה קטנה, מפחידה לחדר ואז הם נבהלים ואני מנסה להרוג את הלטאה, וכול פעם אני פוגע בחלק שלה שנקטע והיא מגדלת את החלק הזה וממשיכה לחיות... ואז הרגשתי יותר מידי חרדה והתעוררתי.

אנליטיקאי: אולי אתה מרגיש שהדברים שאמרתי לך הם בנאליים ואולי אתה מצד אחד רוצה לומר לי את זה ומצד שני חושש לבטא את זה כי זה יהרוס משהו בקשר שלנו.

מטופל: (חושב) באמת קשה לי להיות תוקפני כלפיך וגם שתכעס עלי... 

     האסוציאציות לוקחות את המטופל לילדות שלו ולליקויי הלמידה שסובל מהם ומקשים עליו גם היום בלימודיו האקדמיים. נזכר שהיה צריך לעשות מבחן בלשון בבית הספר היסודי והיה לדבריו בהתקף חרדה מכך ואימו עזרה לו בהמשך לקבל פטור. אחר כך עבר לדבר על שיחה עם מישהו שעובד אתו. המטופל סיפר לו שהוא עצבני והבחור אמר לו שהוא תוקפני ולא שם לב לזה. זה עצבן את המטופל והוא אומר שהאמירות של הבחור שעובד אתו נראו לו בנאליות כמו בחלום אצל המרצה. לגבי "לקבל את האחר" נזכר בחייל שהיה איתו בצוות בצבא וזכה לבוז ממנו ומהלוחמים האחרים כי פחד לצאת לסיורים ומארבים והם קראו לו "ילדה קטנה" על החולשה שלו.

אנליטיקאי: מצד אחד אתה מרגיש שאם לא תבטא את הביקורת שלך כלפי תרגיש חלש ו"ילדה קטנה" ומצד שני אם תעז להתעצבן עלי אפגע בך ותרגיש מותקף.

     לגבי הביטוי הלא ברור "אז הוא מתפרק": המטופל חשב שמשהו בו מתפרק, נזכר באירוע בכיתה ט' שלא הצליח להשתלב חברתית בבית ספר חדש והרגיש חווית התפרקות נוראית...

ואז הוא אומר: והצבא פרק אותי, ונראה לי שעד היום אנו עסוקים בטיפול בהרכבה מחדש ומוסיף: אני קצת מתפרק כול יום, ונמאס לי מהלחץ האטומי שכול הזמן אני ניגש אתו לחיים וגם לכאן... האם אני הילד עם הצרכים המיוחדים? האם יש לי צורך להתקיף אותך ולהרגיש שאתה עומד בזה? אני עסוק בשאלה אם אהיה ביקורתי כלפיך האם תקבל אותי או תדחה אותי?. ארבעת האנשים בחדר מעלים אצלי את המשפחה שלי, דמות אחת חסרה, אולי זה אבא שלי? והלטאה – מה זאת הלטאה הזאת שמשתלטת על הכול? משהו שמזכיר לי סודות, דברים שמתחמקים מהתודעה, לכלוך... אני מאוד מפחד מזוחלים, משהו חמקמק, לא צפוי, מפתיע, שממית, ג'וק פתאום מופיע ואתה לא מתכונן לזה... לטאה גם מזכירה לי ניתוק, החלקים המנותקים שאני מוריד ללטאה והיא ממשיכה להתרוצץ בחדר.

אנליטיקאי: דיברת על סוגים של לטאות, שממית, וחשבתי על חרדון... בסוף החלום אמרת: "הרגשתי יותר מידי חרדה והתעוררתי", חרדה דומה לחרדון...

מטופל: זה בדיוק זה... כמו החרדה שכמה שאני מנסה לסלק אותה, להרוג אותה, כמו הבחור מהיחידה בצבא, מגעיל, מעצבן, רוצה לסלק אותו כי מייצג משהו שאני לא יכול לשאת...

אנליטיקאי: אולי חלק שלך שאתה תופס כחלש, דחוי, "ילדה קטנה" שהרגשת שחייב לסלק כדי לתפקד ולהיות חזק בצבא ומשהו מזה עוד בקונפליקט עד היום.

מטופל: אני נזכר בשיר הילדים על אדון חרדון...המילים: "הוא שכח מאין בא ולאן הלך" זה מה שקורה לי מול החרדות שלי. אולי עכשיו כשלחרדה יש שם ודמות אוכל יותר להתמודד עם הלטאה – החרדון הזה שמתרוצץ בתוכי...

     נראה שהמטופל הבין שהחרדה שלו תחזור שוב ושוב, כמו הלטאה המחדשת את עצמה, אך המילים וסמל החרדון יעזרו לו לשאתה ולהכילה טוב מבעבר. החלום הזה הוא "חלום שהופך דף" (Quinodoz, 2012), שכן הוא מסמן את יכולתו של המטופל לדבר על החרדות שלא קיבלו מילים ולתאר את הקונפליקט בין החלקים הרכים שבו ובין החלקים הקשים והאגרסיביים שמנסים לסלק את החרדה ואת ה"ילדה הקטנה" שנתפסים כחולשה וחוסר גבריות.

     לדברי אנזייה (Anzieu, 1993) החלום משמש גם כהגנה, והוא הגנה מוצלחת יותר מהחרדה. אומנם גם החרדה מגינה, אך לא ביעילות ונותנת למטופל הרגשה שאם יהיה חרד, הוא ישמור על ערנותו ויצליח להימנע מפגיעה. החלום הוא הגנה משוכללת מהחרדה מכיוון שהיא מקשה על האדם את השינה, ואילו החלום שומר אותה ומסייע לאדם לפגוש את התכנים מעוררי החרדה מבפנים ומבחוץ בדרך שמאפשרת לו לעבדם בהדרגה.

     החלום בדוגמה שהצגתי לעיל חושף את הפחד של המטופל מפני פגישת חלקים רכים ומפוחדים בעולמו הפנימי לעומת האומץ והרצון לתת לחלקים אלה שם ולהחזירם אל העצמי המתפתח שלו. סמלי החלום מייצגים תכנים לא מודעים אשר קודם לכן היו מעורפלים כמו "האימה חסרת השם" (ביון, 2003), חרדת מוות שלא עברה הסמלה והכלה.

     כותבים מהזרם הקלייניאני (Segal, 1981; Melzer, 1984; Grinberg, 1987) תיארו את אופיים הייחודי של חלומות אצל מטופלים שסובלים מהפרעות קשות. המטופל מביא חלום שיש בו עוצמות שקשה לשאתן. הם מכנים אותם "חלומות ריקון" (evacuation dreams) שמסלקים מהמודעות חוויות בלתי נסבלות, או "חלומות מעורבים" (mixed dreams) – שמשמעותם חלומות שיש בהם גם עיבוד אלבורטיבי של החוויה וגם חלקים בלתי נסבלים שעוברים ריקון – כמו ב"חלום המנהרה" בסרט "חלומות" של הבמאי אקירה קוראסווה (1990). סוג נוסף הוא "חלומות נבואיים" (predictive dreams) שבהם הריקון של הרגש הבלתי נסבל אינו מצליח, ואז מתרחש במציאות ביטוי בפעולה של מה שנחלם.

     ממשיכיו של ביון כתבו על "חלומות שלא נחלמו" (אוגדן, 2011; Schneider, 2010) או "חלומות שנקטעו". המטופל מביא חלום, אך גם קוטע אותו, מכיוון שיש בו חומרים קשים והוא אינו יכול להמשיך במלאכת העיבוד לבדו. לשם כך הוא זקוק לעזרת המטפל.

     גרינברג (Greenberg, 1987) תיאר את חלומות הריקון (evacuative dream) של המטופל כמשרתים את פונקציית השחרור מתכנים רגשיים שקשה לשאתם. לדבריו, בחלומות אלה חודרים לתוכן הגלוי של החלום תהליכים ראשוניים וסמליות פרימיטיבית. גרינברג ציין גם תכנים אופייניים לחלומות ריקון כמו חיות, מכונות, אלמנטים לא אנושיים מהחלל, אובייקטים חלקיים. הוא תיאר גם חלומות שבתוכנם הגלוי הופיעו עוצמות של אלימות וחומרים פרימיטיביים. לדבריו, חלומות ריקון אלה מופיעים גם אצל מטופלים נוירוטים בתחילת טיפול או בפרֵדתם מהמטפל. סוג זה של חלומות מאופיין בפתרון קונפליקט החלום דרך ריקון חומרים בלתי נסבלים או בביטוי בפעולה של תכנים מתוכו מכיוון שלא עברו עיבוד. אומנם חלום הריקון אינו מאפשר לאדם ליצור שינוי פנימי, אך הוא מקל עליו את המתח הבלתי נסבל ומאפשר לו לשתף את המטפל, שכמו בהזדהות השלכתית יכול להכיל את החומרים הקשים ולנסות לעשות להם טרנספורמציה ורק אז להחזירם למטופל. סגל (Segal, 1981), וקינודוז בעקבותיה (2012, Quinodoz), הציעו לעבוד עם חלומות כאלה בשני שלבים: בשלב הראשון לפרש את פונקציית החלום ורק בשלב השני את תכניו.

קונפליקט החלום של האנליטיקאי ודוגמאות קליניות

     ברצוני לתאר שתי סיבות מרכזיות לקונפליקט המשיכה־רתיעה שמרגישים אנליטיקאים בעבודתם עם חלומות. הראשונה היא מפגש עם עוצמות רגשיות שקשה לשאתן והן באות לידי ביטוי בחלום; והשנייה היא הנרקיסיזם של האנליטיקאי – המטופל מצפה ממנו לקבל יותר כאשר הוא מביא חלום, והמטפל מרגיש חוסר נוחות מהציפייה הזאת, בעיקר אם הוא מתקשה לעבוד עם חלומות.

     הסיבה הראשונה לקונפליקט של המטפל היא עוצמת הרגשות והדחפים בחלום. מלצר (Melzer, 1984) כתב ש"שום חומר שהמטופל מביא לאנליטיקאי אינו מעורר עוצמות חזקות כל כך כמו חומרי החלום שלו. זה טבעי היות שהחלום נובע באופן ישיר מרמות התפקוד הנפשי הכי יצירתיות ומלאות התשוקה של המטופל" (עמ' 159). יכולתו של המטפל לשאת את העוצמות הרגשיות או הדחפיות הללו עומדת בבסיס "קונפליקט החלום" שלו, ועליו להחליט אם יירתע מעבודה עם חלומות, עם מטופל מסויים כמו גם עם מטופליו בכלל, או יעודד עבודה כזאת. החלום הוא סיפור חזותי טעון ביצרים ובכאב נפשי, ולעיתים המטפל נרתע מהמפגש עם עוצמות אלה, כמו המטופל. כפי שפירטתי בחלק הקודם, קשה לאנליטיקאי לשאת את העוצמות בחלום עצמו ובתהליכי ההזדהות ההשלכתית שמתרחשים ביחסי ההעברה בזמן העבודה איתו, בעיקר בחלומות ריקון ובחלומות נבואיים (Segal, 1981). את אופי החרדות אשר מתעוררות באנליטיקאי בגלל ההשפעה החזקה של העלאת חומרי חלום אפשר לחלק לקטגוריות כמו פחד מחודרנות, אימה מבלבול וחוסר סובלנות לאימפוטנציה (Melzer, 1984).

     אני זוכר רגע מפתיע מאוד בטיפול הדינמי הארוך הראשון שלי כשהבאתי חלום. האנליטיקאית שאלה אותי: "האם אתה בטוח שזה חלום שלך?" לא הבנתי את השאלה, והיא הסבירה לי מה שידעתי אך לא חשבתי עליו – ההשלכות וההזדהות ההשלכתית של מטופלינו משפיעות עלינו לא רק בזמן הפגישות איתם אלא גם אחריהן. הן מלוות אותנו ואף חודרות לחלומותינו, כמו שאנחנו יודעים מעבודתנו עם ההעברה וההעברה הנגדית.

     במקרה הזה חשבה האנליטיקאית שהחלום קשור למטופל קשה שהייתי עסוק מאוד בטיפול בו והוא השפיע עליי בימים ולפעמים גם בלילות. הבנתי מהמקרה הזה, ומהדרכות שונות שלי, שמטופלים רבים מפקידים חומרים נפשיים אצל מטפלם. חומרים אלה מופיעים בחלומות המטפל, ולא תמיד ברור לו שבחלום נכללים גם חומרים שאינם שלו.

     אני חושב על מודרכת שטיפלה בילד בן תשע אשר אביו מת מוות לא צפוי. היא הרגישה שבפגישות הטיפוליות בחדר המשחקים הילד לא הצליח לגעת בחוויה הקשה שפגעה בתפקודו ובחיוניותו. בפגישה עם האם היא תיארה אותו כַּילד הקשור ביותר לאביו וגם כמי שמתעלם מהאובדן יותר מאֶחיו. יום אחד אמרה המטפלת בהדרכה:

חלמתי חלום בלתי נסבל, שאני חושבת שהוא על הילד שאני מטפלת בו למרות שהוא לא מופיע בחלום. חלמתי על אבא שלי... חלמתי שאני באיזה מקום סגור, לא ברור, עם המשפחה ולא זוכרת כלום חוץ מאימא שלי... ואני מבינה מהדברים שלה שאנחנו באזכרה ושהוא מת, ואז אני ממש מרגישה רע. אני קולטת פתאום שהוא מת כבר 3 שנים ולא קלטתי את זה. כשאני מבינה אני בוכה בטרוף, המשכתי והלכתי לכול מיני אנשים שאני מכירה ואמרתי להם: "אבא שלי מת! איך לא קלטתי את זה?" יש לי חברה ממש טובה, שאנחנו גרות קרוב ונפגשות מתחת לבית לקפה. אז נפגשנו בחלום והיא ניסתה להגיד לי שקרה לי משהו, וניסתה לעזור לי, היא הרגישה פיזית ונגעה לי ברגל כדי שאבין את זה. ואז אמרתי לה: "עזבי אותי", וסיפרתי לה בבכי כול כך חזק שלא הצלחתי לדבר: "את לא מבינה, אבא שלי מת" ורק התחננתי שתהיה סבלנית ותקשיב לי, עד שיצאו לי מילים כי הייתי חנוקה מדמעות.

     בחלומה התערבבו אצל המטפלת חומרים אישיים שלה עם תהליכי העברה־העברה נגדית ובבוקר נזכרה בחלום הזה שהפגיש אותה עם הכאב שהמטופל שלה אינו יכול לשאתו. החלום היה כואב ובלתי נסבל מבחינת המטפלת וחיבר אותה לדיכאון שאביה סבל ממנו אחרי שאיבד את מקום עבודתו. בהדרכה היא תיארה את הקונפליקט שלה – להתעלם מהחלום ולשכוח אותו או להביאו להדרכה. החלום עובד בהדרכה, ובאסוציאציות שלה היא דיברה על הניתוק הרגשי מהחוויה הבלתי נסבלת של הילד שטיפלה בו, ניתוק שהרגישה כמטפלת מתחילה. היא הרגישה קונפליקט בנוגע לזכירת החלום ורצתה להיפטר ממנו, אך עד מהרה הבינה שהוא משמש פריצת דרך בטיפול בילד ולכן שמרה אותו והביאה אותו להדרכה.

     החלום פתח לפניה את הדלת לחיבור רגשי לילד ולאובדן הנורא שחווה. אפשר לראות בו "חלום העברה נגדית" (Degani, 2018) שבזכותו היא הצליחה לגעת עם הילד בחוסר שהרגיש באביו, ואצל הילד נפרץ הסכר לפרץ זיכרונות וכאב נפשי, והוא הצליח לתאר במילים את החוסר של אביו בחייו ואת הגעגוע אליו.

     הסיבה השנייה ל"קונפליקט החלום" אצל המטפל היא חרדתו מהאפשרות "שלא יספק את הסחורה" ולא יבין את החלום או לא יפרשו לשביעות הרצון שלו או של המטופל. במקרים רבים שבהם המטופל מביא חלום המטפל מרגיש שיש לו אחריות לפרשו בדרך שתביא לידי התרחבות נפשו של המטופל, או תהיה קשורה לשינוי בתהליך הטיפולי, או תגרום לתובנה של המטופל בנוגע לחלקי העצמי שלו או לקונפליקטים או לרגשות שלא היה מודע להם קודם לחלום. המחויבות "להבריק" עלולה להביא את המטפל לידי מתן פירושים מרשימים שאינם מסייעים למטופל אלא מאדירים את המטפל. לפעמים חלומו של המטופל מראה למטפל את ההגזמה שבפירושיו.

     ברנמן (2022) כתב על הנרקיסיזם של האנליטיקאי וציין שישנם מצבים בטיפול שבהם המטפל מתיימר להיות אלוהים, כמו האכילה מעץ הדעת בסיפור גן עדן, וזוהי התנהגות מסוכנת. פעמים רבות נמשך המטפל לאזורים הללו בגלל חלום שהמטופל מביא. הצורך שלא לאכזב את האגו האידיאלי של המטפל ולא את המטופל שהביא את החלום והרצון לתת לו תובנה מדהימה עליו נוגעים בנרקיסיזם של האנליטיקאי ועשויים להביא אותו לידי הימנעות מעבודה עם חלומות, אף על פי שהוא מבין את תרומתם.

     מלצר (Melzer, 1984) טען שאחת המלכודות של העבודה עם חלומות בטיפול היא ציפיית המטפל ל"פירוש מוטטיבי" (Strachey, 1935). ההתלהבות הטיפולית של האנליטיקאי עשויה ליצור ציפייה שפירושיו את החלום "ישכנעו" את המטופל וייצרו שינוי בנפשו. מלצר הוסיף וכתב שמטופל אשר מתעלם מערכה של העבודה עם חלומותיו עלול להוריד במידה רבה את המוטיבציה של המטפל לעבוד איתם. לדברי מלצר, אחדים מהמטופלים יביעו עמדה שלילית בנוגע ליכולת האנליטיקאי לנתח חלומות ויראו בה את חולשתו של האנליטיקאי, כלומר הם יחשבו שייתכן שבזכות ניתוח החלומות יצבור האנליטיקאי מידע, אך אין לו משמעות שאפשר להוכיחה עבורם כמטופלים.

     אני סבור שהחלום יוצר קונפליקט אצל המטפל בנוגע ל"הצלחה שלו בפירוש החלום". המטפל מרגיש שכאשר המטופל מביא חלום הוא מצפה ממנו לתת לו פירוש בעל משמעות היות שמדובר במרכיב לא מודע עמוק של הנפש. מטפלים רבים אמרו לי שהם נמנעים מעבודה עם חלומות כי הם חוששים ממצב שבו לא ידעו לפרש את החלום או לתת לו משמעות שתעלה בקנה אחד עם מה שהחלום נותן להם ולמטופל כאחד.

דיון

     במאמר זה ניסיתי לבחון את המושג שכיניתי "קונפליקט החלום" אשר מופיע כמעט בכל תחום של הטיפול הדינמי. ראשית, הצגתי אותו בספרות הפסיכואנליטית, דרך חילוקי הדעות על מרכזיות העבודה עם חלומות, שנית, הצגתי אותו בטכניקה, דרך מחלוקות בין גישות ובין אנליטיקאים על מקום ניתוח החלום ופירושו בטיפול לעומת טכניקות חשובות אחרות כמו האסוציאציות החופשיות, העבודה על ההעברה וההעברה הנגדית ופירושן. פירושים אלה מאפשרים גישה ללא מודע ב"כאן ועכשיו" של הפגישה כתחליף לחלומות; לבסוף, טענתי ש"קונפליקט החלום" מתחיל בעולם הפנימי המודע והלא מודע של המטפל והמטופל.

     מחד, בזכות העבודה עם החלומות יכול המטופל לשמור על שנתו, לעבד חוויות רגשיות שקשה לשאתן ולדבר עליהן ישירות. היא גם מאפשרת לו יצירתיות ונותנת מילים ויכולת לחשוב על החוויה הרגשית בשינה ובערות. מאידך, כאשר המטופל זוכר את חלומותיו ועובד איתם בטיפול נחשפים בלבול, חרדות, חוסר אונים ועוצמות רגשיות שהן המטופל הן המטפל מתקשים לשאתן ולהכילן (Melzer, 1984). מלצר גם כתב שבחלומו של המטופל באה לידי ביטוי אמת נפשית שאין לו שליטה עליה, כי הוא אינו יודע מה יתגלה למטפל ולו עצמו מניתוח החלום והוא אינו שולט במה שיתגלה, ולכן עולים בו החרדה מחשיפה, מהלא מודע והצורך להימנע מחלומות.

     הקונפליקט הבסיסי שתיאר פרויד (1915) במאמרו הקלאסי על הלא מודע – הקונפליקט בין הצורך להדחיק חוויות שקשה לשאתן ובין הדחף של הלא מודע לחזור למודעות ואף לביטוי בפעולה – חזק מאוד בהבאת החלום לפגישה. אם לא יעובד החלום, הוא עלול להפוך לביטוי בפעולה שעשוי להיות הרסני (Segal, 1981; Greenberg, 1987). לא רק המטופל נתקל בקשיים בעבודה עם חלומות. גם המטפל חווה קשיים כאלה. יונג (Jung, 1964) תיאר את קשייו של המטפל בעבודתו עם חלומות ואפילו הדגיש אותם. הוא כתב:

אין לי שום תיאוריה על חלומות... אינני יודע כיצד מופיעים חלומות. מסופקני אם דרכי בטיפול בחלומות ראויה להיקרא 'שיטה'. אני שותף לכל הדעות הקדומות של קוראי נגד פתרון חלומות בשל היותו תמצית של אי־ודאות ושרירותיות. אבל מצד שני, אני יודע כי אם נהרהר בחלום זמן רב די הצורך ובתשומת־לב רבה די הצורך – אם נעכל אותו ונהפוך בו שוב ושוב – כמעט תמיד נפיק ממנו משהו. אותו משהו אין פירושו שנוכל להשתבח בצביונו המדעי או להעמידו במבחן ההיגיון, אבל יש בו משום רמז מעשי וחשוב המלמד את המטופל מה הכיוון שהלא־מודע שלו פונה אליו. (עמ' 12)

     החלומות מייצגים תמיד גם חלקים נפשיים שיישארו לא מודעים ולא מובנים, ואני רואה בדברי יונג חלק מהסיבה להיווצרות "קונפליקט החלום" אצל מטפלים המתלבטים אם להיכנס ל"שדה המוקשים" הזה שחלק ממנו יישאר לא ידוע. גרינסון (Greenson, 1993) כתב:

חלק מהפסיכואנליטיקאים מכחישים את מקומו יוצא הדופן של החלום בגלל שיש להם קושי מיוחד ללמוד את הטכניקה של פירוש החלום. אחרים מפחיתים את חשיבות פירוש החלום על מנת לחזק אמונות תיאורטיות או להתקיף או להגן על האמונות של מורה מוערך. אני מאמין שהחלום הוא דרך המלך לידיעת הפעילות הלא מודעת גם עבור המטופל וגם עבור המטפל, כאשר האנליטיקאי לא מתפתה למעקפים צרים ורחובות ללא מוצא בשל דעות קדומות טכניות או תיאורטיות. השכנוע שלי במקום יוצא הדופן של החלומות מסתמך על עבודה יומיומית עם מטופלים, ובעיקר תגובותיהם הקליניות המידיות וגם ארוכות הטווח. (עמ' 84)

     הקונפליקט בין מטפלים בתאוריה ובטכניקה נסב לדעתי לא רק על חשיבות החלומות בעבודה הקלינית העכשווית אלא הוא גם ביטוי של קונפליקטים פנימיים של המטפל והמטופל שנובעים מעבודה עם חלומות. מקצת הקונפליקטים הללו הצגתי במאמר הזה. מלצר (Melzer, 1984) כתב בספרו חיי חלום:

אמת ברורה היא שמטופלים נבדלים בכישרונם לזכור חלומות, לתקשר אותם בצורה חיה לאחר, אולי גם ביכולתם לזכור את חלומותיהם ללא עיוות הולך וגובר. הדבר נכון בצורה דומה גם לגבי מטפלים אשר נבדלים בכישרונם לדמיין את חלומו של המטופל או העתק מדויק שלו. נראה שהגורמים היותר חשובים הם דווקא רגשיים עבור שניהם; עבור אלו שעושים שימוש מלא בכלי הזה של החלום ועבור אלו שאינם. לא דרושה חוויה ארוכת טווח או נרחבת של הדרכת סטודנטים או אנליטיקאים אחרים על מנת להבחין שהתדירות שבה מטופלים מביאים חלומות לטיפול משתנה ביחס ישיר למידה של ההתעניינות, הדמיון ובעיקר האפקטיביות שבה המטפל מקבל את החלומות. ברור שאנו מתמודדים עם בעיה בתחום ההעברה/העברה נגדית. (עמ' 156–157)

     אני סבור שלא צריך ללחוץ על מטופלים להביא חלומות. ועם זאת עבודה על "קונפליקט החלום" של המטפל ושל המטופל, עבודה שקשורה למפגש עם חלומות במסע הטיפולי ושילובם בעבודה היום־יומית במשך שנים בטיפול הדינמי, תאפשר יותר חלומות מרכזיים בטיפול. לדעתי, לאחר העיסוק בחלומות האלה שוב לא יהיה הטיפול באותו המקום, וגם חיי הנפש של המטופל יעברו שינוי ואינטגרציה מבחינת הרגש והחשיבה, ושינוי זה ילווה אותו וישמש אותו גם שנים לאחר תום הטיפול.

     החשיבה על "קונפליקט החלום" ועל הגורמים לו עשויה לאפשר למטפל ולמטופל עיבוד רב יותר של החרדות ושל ההגנות המונעות את הבאת החלום לפגישות הטיפוליות. היא תדגיש את הצורך לחזק את יכולת המטופל והמטפל לשאת כאב נפשי ועוצמות יצריות, ובזכות זה הם יוכלו לעשות עבודה אלבורטיבית יותר, עם חלומות בפרט ועם העולם הנפשי בכלל, ולחזק את תהליך הטיפול הדינמי חיזוק רב־משמעות. אני חושב שיש לתת מקום רב יותר לניתוח חלומותיהם של מטופלים בהכשרות של מטפלים דינמיים. כדי לעבוד עם חלומות ביעילות נדרשת מהמטפל הדינמי עבודה ארוכת שנים בלימוד, בהדרכה ובטיפול האישי. אחריה הוא ידע להשתמש בכלי מרכזי זה בדרך שתאפשר להפיק ממנו את הבנת התהליכים הלא מודעים ואת תהליכי השינוי והאינטגרציה המתהווים בנפשו של המטופל.

מקורות

אוגדן, ת. ה. (2011). אומנות זו של הפסיכואנליזה: לחלום חלומות שלא נחלמו וזעקות שנקטעו. בתוך על אי היכולת לחלום. עם עובד. 

ביון, ו. (2003), במחשבה שנייה. תולעת ספרים.

ברנמן, א. (2022). הנרקיסיזם של האנליטיקאי. בתוך החייאתו של האובייקט הטוב האבוד. עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (1996). משחק ומציאות. עם עובד.

ויניקוט, ד. ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד. 

זלדה (1977). שירים. בנהר השינה. בתוך הלא הר הלא אש. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

יונג, ק. ג. (1994). זכרונות, חלומות, מחשבות. הוצאת רמות־אוניברסיטת תל אביב.

נטלטון, ש. (2011). אסוציאציות חופשיות והלא מודע הרצפטיבי: מפירושי העברה לאסוציאציה חופשית. הרצאה במסגרת הכנס "רשתות של הלא מודע: תיאוריה ופרקטיקה בעבודתו של כריסטופר בולאס". 

פרו, א. (2011). חלומות. בתוך טכניקה בטיפול בילדים. תולעת ספרים.

פרויד, ז. (2007). פירוש החלום. עם עובד.

Anzieu, D. (1993). The film of the dream. In S. Flanders (Ed.), The dream discourse today (pp..137-152). Routledge. 

Brenner, C. (1993). Dreams in clinical psychoanalytic practice. In S. Flanders (Ed.), The dream discourse today (pp..49-63). Routledge. 

Civitarese, G. (2014). The necessary dream – New theories and techniques of interpretation in psychoanalysis. Karnac Books.

Degani, H. (2018). Dreaming about patients: countertransference dreams. In M. Harris Williams & M. Botbol Acreche (Eds.), Counterdreamers analysts reading themselves (pp. 181-197). Karnac. 

Flanders, S. (1993). The dream discourse today. Routledge.

Freud, S. (1915). The unconscious. (S .E., 14, pp. 161–215). The Hogarth Press.

Greenson, R. R. (1993). The exceptional position of the dream in psychoanalytic practice. In S. Flanders (Ed.), The Dream Discourse Today (pp.64-90). Routledge.

Grinberg, L. (1987) .Dreams and Acting out. Psychoanalytic Quarterly, 56, 155–176. https://doi.org/10.1080/21674086.1987.11927170

Jung, C. G. (1964). Approaching the unconscious. In J. Freeman (Ed.), Man and his symbols (pp.1-94). Dell Publishing.co.inc.

Loden, S. (2003). The fate of the dream in contemporary psychoanalysis. Journal of the American Psychoanalytic Association, 51, 43–70. https://doi.org/10.1177%2F00030651030510011401

Melzer, D. (1984). Dream life. Karnac books and The Harris-Meltzer Trust.

Neiman, R. (2017). Dreamless: The silent epidemic of REM sleep loss. Annals of the New York Academy of Sciences, 1406, 77–85. Wiley Online Library. https://nyaspubs.onlinelibrary.wiley.com

Quinodoz, J. M. (2012). Dreams that turn over a page – Paradoxical dreams in psychoanalysis. Routledge.

Schneider, J. A. (2010). From Freud's dream-work to Bion's work of dreaming: The changing conception of dreaming in psychoanalytic theory. The International Journal of Psychoanalysis, 91, 521–540. https://doi.org/10.1111/j.1745-8315.2010.00263.x

Segal, H. (1981). The function of dreams. In J. S. Grotstein (Ed.), Do I dare disturb the universe? (pp.579-587). Caeswa Press. 

Segal, H. (1991). Dream, phantasy and art. Routledge.

Strachey, J. (1934). The nature of the therapeutic action of psychoanalysis. International Journal of Psychoanalysis, 15, 127–159. 

Symington, N. (1996). Mental pain and moral courage. In The making of psychotherapist. Karnac.