בחזרה הביתה – הבית הפיזי כמעטפת נפשית

ד"ר בשמת קליין

פסיכולוגית קלינית המטפלת במבוגרים ובבני נוער במרפאה להפרעות אכילה ובקליניקה פרטית בירושלים; עבודת הדוקטורט שלה שכותרתה: "הבית כעולם פנימי – מבט על החוויה במרחב הביתי דרך הפסיכואנליזה והאדריכלות", התמקדה בחקירה של חווית הבית דרך תיאוריות פסיכואנליטיות ואדריכליות והודגמה דרך כתביהן של וירג'יניה וולף, אתי הילסום וטובה ינסון.

תקציר

     במאמר זה אני מתבוננת בקשר המורכב בין הבית הפיזי ובין המרחב הפנים־נפשי ובשימוש הרגשי שאפשר לעשות במרחב הביתי כדרך ליצירת מעטפת נפשית. אף שהבית משמש תמה חשובה בספרות הפסיכואנליטית, תאוריות פסיכואנליטיות רבות מפענחות את הבית כאובייקט ששואב את משמעותו מהדמויות המאכלסות אותו ומהיחסים עימן. ולפיכך, אף שרבות מהן מייחסות לבית משמעות סמלית חשובה, הן ממעטות להתבונן במרחב הפיזי של הבית הממשי ובהשפעתו האפשרית על החוויה הנפשית. במאמר זה אני מבקשת לשוב אל הבית הפיזי ולהשיב על השאלה כיצד עשוי הבית – בהיותו מקום, סביבה ומבנה בעל תכונות אדריכליות ומאפיינים ייחודיים – להשפיע על החוויה הנפשית. למרחב הפיזי של הבית, ובפרט לחוויה הגופנית והחושית המעורבת בו, השפעה מכוננת על העולם הנפשי. ההשפעה מתרחשת דרך המעורבות עם החפצים בבית, עם החלל ועם הסביבה העוטפת אותנו. עקב זאת עשוי המרחב הביתי לתמוך בפונקציות נפשיות חיוניות ולעודד בריאות נפשית, צמיחה וגדילה מצד אחד, וגם להיות מקושר לפתולוגיה נפשית ולהביא לידי מצוקה וקושי נפשיים מצד אחר. אבסס טענה זאת בהסתמכות על עבודותיהם של הוגים מהזרם העצמאי בפסיכואנליזה ועל טקסטים מהזרם הפנומנולוגי באדריכלות. על בסיס הבנות אלה אני מבקשת להציע מערך של כלי טיפול שיאפשרו למטפלים להקשיב לחשיבותו של הבית בחדר הטיפול. המאמר ילוּוה בתיאורי מקרה מהקליניקה ומהספרות.¹

מילות מפתח: פסיכואנליזה, בית, זהות ומקום, אדריכלות, פנומנולוגיה.

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• במאמר הנוכחי אני מחדדת את חשיבותו של הבית הפיזי כתמה בעלת חשיבות נפשית ומציעה התבוננות על מרחב המגורים הממשי של הבית כעל אובייקט נפשי חשוב שנותר עד כה בשולי השיח הפסיכואנליטי.
• המאמר מציע חיבור בין-תחומי המשלב תיאוריה פסיכואנליטית ואדריכלית, ומציג את התנועה הדו כיוונית שבה המרחב הנפשי ומרחב המגורים משפיעים זה על זה. ההנחה כי לאסתטיקה של הבית פוטנציאל תראפויטי עומדת בבסיס הצעת שורה של כלים יישומיים היכולים לתרום לשיח הקליני ולהעשירו.

מבוא

אולם מעבר לזיכרונות, בית הילדות חרוט פיזית בגופינו. [...] אנחנו התרשים של פונקציות המגורים בבית הזה, וכל הבתים האחרים אינם אלא ואריאציות על נושא יסודי אחד.

(גסטון בשלאר / הפואטיקה של החלל)

"הכול מתחיל בבית", אבל הבית עצמו נשכח מאחור

     על אף החשיבות הרבה שיש לבית, בהיותו אחד המרחבים הבולטים ביותר שבתוכם מתרחשים חיינו, קיבל הבית הפיזי מקום מועט למדי בספרות הפסיכואנליטית. אף שהחשיבה הפסיכואנליטית רוויה מטפורות של מרחב, המרחב הממשי עצמו, על תכונותיו הפיזיות והאסתטיות, זכה שיעסקו בו מעט מאוד.

     נטייה זאת רווחת מראשית ימי הפסיכואנליזה, ואפשר לראות כי אף שפרויד הרבה להשתמש במטפורות מרחביות בכתביו, לא זכה המרחב הקונקרטי עצמו לעיסוק רב בהגותו (Maccannell, 2005). נושא המרחב והבית בולט במאמרו המכונן "האלביתי" מ־1919. אומנם הוא עסק בתיאור חוויה שהיא תוצר של מרחב, אבל כמעט אין בו דיון בתכונותיו הקונקרטיות והאסתטיות של המרחב עצמו (פרויד, 2012). אל סתירה זאת נדרש גם פרויד עצמו בפתח המאמר והצביע על ניגוד האינטרסים בין הפסיכואנליזה ובין האסתטיקה. לדבריו, "הפסיכואנליטיקאי איננו חש דחף לחקירות אסתטיות אלא לעיתים נדירות [...] מלאכתו בשכבות אחרות של חיי הנפש" (פרויד, 2012, עמ' 43). הנטייה הזאת מובילה לסתירה אינהרנטית בטקסט עצמו – פרויד העיד על עצמו כי אינו נמשך לחקירה אסתטית אבל תיאר מצב שבו המרחב הפיזי עצמו מעורר חוויה רגשית חזקה. חוויית האלביתי היא החוויה שבה אותה אסתטיקה שיוצרת הרגשה ביתית בימים כתיקונם משנה פתאום את פניה והופכת למאיימת ולמעוררת חרדה. האם ישנם מאפיינים ייחודיים לאסתטיקה הזאת? וכיצד היא קשורה לחוויה המיטיבה של "הביתי"? הטקסט מתקשה לענות על השאלות האלה.

     נטייה דומה עולה גם מתוך כותרת אסופת מאמריו של ויניקוט הכול מתחיל בבית (Winnicott, 1995). בספר מתוארת בהרחבה ההתפתחות הנפשית המוקדמת, אבל אין בו ולו אזכור אחד לבית הפיזי שבו "הכול מתחיל" (כמו שנאמר בשמו של הספר). הדוגמה הזאת משקפת את רוח הדברים העולה מתוך כתבים פסיכואנליטיים רבים ולפיה הבית הוא המקור והרקע לחיי הנפש. ועם זאת מאפייניו הפיזיים מוזכרים לעיתים נדירות בלבד.

     סירלס (Searles, 1960) הצביע על ההזנחה המתמשכת של הפסיכואנליזה את הסביבה הלא אנושית והסביר אותה באומרו שיחסים בין־אישיים ותוך־אישיים הם כה מורכבים עד שדחקו הצידה עיסוק בכל דבר אחר וגרמו למצב שבו הפסיכואנליזה מציירת את האנושות כמתקיימת "לבדה ביקום, במעין ואקום שאין בו לא צבע, לא צורה ולא חומר" (עמ' 3). הוא הראה שלסביבה החיצונית ולאובייקטים לא אנושיים בה חשיבות רבה למטופלים פגיעים ופגועים בפרט: "מטופל הנמצא ברגרסיה עמוקה, יותר מכל אחד אחר מלבד אולי התינוק, צריך להיות מוקף בסביבה לא־אנושית שהיא לא רק יציבה ויחסית לא מורכבת, אלא גם יפה" (עמ' 416). סירלס הדגיש את חשיבות סביבותיו הפיזיות של המטופל – הן את חשיבותה של סביבת הטיפול הן את חשיבותן של סביבות אחרות שמקיפות אותו.² ואף שספרו אינו עוסק במרחב הביתי באופן ספציפי, ההתמקדות הזאת בחשיבותה האסתטית של הסביבה שמקיפה אותנו היא פתח חשוב לנושא שאעסוק בו במאמר זה.

     ויניקוט הכיר את ספרו של סירלס ואף כתב עליו ביקורת קצרה ואוהדת (Winnicott, 2018). ועם זה בדיונו בטענותיו של סירלס ביקש להוציא את חשיבותה האסתטית של הסביבה אל מחוץ לדיון. אומנם הוא תמך בטענה שעל הסביבה הלא אנושית להיות יציבה, אבל ביקש לפסוח על הדיון ביופי באומרו כי "הוא עשוי להוסיף מורכבות גדולה מדי" (עמ' 450). במקרה זה, כמו במקרים רבים אחרים בשיח הפסיכואנליטי, אפשר לראות כי לא זו בלבד שההישענות על המרחב הביתי כעל מרחב אסתטי שמספק צרכים רגשיים נדירה, אלא היא גם נדחקה באופן אקטיבי אל שולי השיח לעיתים קרובות.

     אף שהדיון במרחבים שסביבנו ובהשפעתם על המתגורר בתוכם היה מצומצם למדי בפסיכואנליזה, הוא העסיק, מעצם טבעו, חוקרים מדיסציפלינות אחרות כגון אדריכלות, סוציולוגיה, גאוגרפיה ופילוסופיה, ובעשורים האחרונים נעשו ניסיונות לאמץ אחדות מפרספקטיבות אלה ולהכניסן אל תוך החשיבה הפסיכואנליטית. אומנם ניסיונות אלה היו נדירים וספורדיים בדרך כלל, אבל הם מצטברים בהדרגה לגוף ידע בעל ערך.³

     במאמר זה אני מבקשת להצטרף להוגים אלה ולהשיב את המבט אל הסביבות שאנחנו חיים בתוכן. ברצוני להציע כי חשיבותו של בית אינה רק במשמעותו הסמלית אלא גם בהיותו מבנה בעל תכונות אדריכליות ומאפיינים ייחודיים – חללים וכיווני אוויר, רהיטים וחפצים, מראות, קולות וריחות מאפיינים. טענתי העיקרית היא שלמרחב הפיזי של הבית, ובייחוד לחוויה הגופנית והחושית המעורבות בו, השפעה מכוננת על העולם הנפשי, וסביבת המגורים תומכת בפונקציות נפשיות שונות. לתהליך זה גם כיווניות הפוכה – המבנה הנפשי משפיע על האפשרות לברוא סביבה שעשויה להתפתח למעטפת נפשית. עקב זאת הבית עשוי להתהוות ולשמש מרחב של ממש לטרנספורמציה נפשית דרך המעורבות עם החפצים בבית, עם החלל ועם הסביבה הרחבה.

     אפתח בדוגמה קצרה שתדגים את הקשר ההדוק בין מרחב ובין הלך נפש. בארטלבי הלבלר, גיבור הנובלה בארטלבי (1997) שפרסם הרמן מלוויל באמצע המאה התשע־עשרה, מבלה את ימיו במשרדו, מוקף תפאורה עירונית מנוכרת. המשרד שוכן בבניין גבוה מוקף בניינים אחרים, ואף שמכתבתו של בארטלבי ניצבת מול חלון, מהחלון עצמו נשקף קיר לבנים. בהייתו חסרת המטרה של בארטלבי בקיר הלבנים וחזרתו על האמירה "אני מעדיף שלא" משקפת את נסיגתו ואת הסתגרותו של גיבור הנובלה מהעולם שסביבו.

     המרחב החסום, בגילומו של קיר הלבנים, הוא בראש ובראשונה מטפורה ספרותית שבאמצעותה מתואר מצבו הנפשי הדיכאוני של גיבור הנובלה. ועם זאת אפשר להבינה גם אחרת: אפשר לראות בסביבה הפיזית לא רק מטפורה אלא גם מציאות קונקרטית בעלת השפעה נפשית. הקיר הנשקף מבעד לחלונו לא רק משקף את הלך הנפש של בארטלבי אלא גם משפיע עליו, והאופק שחוסם קיר הלבנים יוצר חוויה רגשית מצמצמת ומדכדכת. בה בעת אפשר להניח כי ככל שגובר הדיכאון כך פוחתת יכולתו של בארטלבי להסיט את עצמו מהסביבה המדכאת וליצור לעצמו סביבה מיטיבה מזאת. בארטלבי "אינו עושה דבר ורק עומד ליד חלונו, שקוע בחלום בהקיץ מול הקיר המת" (עמ' 31) והולך ודועך לצידו של קיר הלבנים שהוא מתבונן בו.

     סביבתנו היא אחת הדרכים שבאמצעותן אנחנו מזינים את עצמנו ומעשירים את עולמנו הפנימי; וכאשר המרחב הסובב אותנו דל מדי, מנוכר מדי או מצומצם מדי, ההרגשה הפנימית נעשית מדכאת ומצמיתה, קרי: מול "קיר מת" קשה מאוד לחיות. ואם כך, ההנחה היא לא רק כי סביבות יוצרות אווירה אלא גם זאת: האווירה אחראית לכינונה של חוויה רגשית בעלת ערך. האופן שבו אנחנו משפיעים על סביבתנו ומושפעים ממנה ייבחן להלן דרך תאוריות פסיכואנליטיות אחדות שיסייעו להשיב את המרחב הפיזי אל מרכז הבמה, ואליהן אצרף גם רעיונות מספר מהחשיבה הפילוסופית על אודות האדריכלות.

חשיבותו של הבית כמרחב גופני ואסתטי

     תאוריות פסיכואנליטיות שונות מדגישות את השפעתה של הסביבה הראשונית ושל החוויות הגופניות שחווים בה על ההתפתחות הנפשית. אנזייה (2004) המשיג "אני־עור" כייצוג ראשוני של ה"אני" הנוצר מתוך חוויית שטח הפנים של הגוף, והוזל (Houzel, 1990) הוסיף כי ייצוג זה עובר שינויים במשך חיי האדם ומתרחב מהישענות על האם ועל הקשר הגופני עימה עד שנכללת בו, בהדרגה, גם החזקה של סביבות אנושיות נוספות.

     גם אוגדן (2001) התמקד באופן שבו חוויות גופניות וטרום־מילוליות יוצרות תשתית להרגשת העצמיות, ואף שהוא ראה במגע הפיזי עם הדמויות המטפלות את חלק הארי בביסוס החוויה בשלבים הראשוניים, הוא לא צמצם את החוויה לקשר הגופני עם הדמויות האנושיות לבדן. את התשתית הראשונית הזאת הוא שייך ל"עמדה האוטיסטית־מגעית"⁴ שכינה "רצפה" חושית. אומנם הוא השתמש במונח רצפה כמטפורה בלבד, ובכל זאת מעניינת בחירתו בדימוי מתחום המרחב הביתי.

     בולאס (2009) הוסיף על רעיונות אלה והציג את הטענה כי לאובייקטים הלא אנושיים בסביבתו הראשונית של התינוק יש חשיבות אסתטית ייחודית שאינה פחותה מחשיבותם של האובייקטים האנושיים המקיפים אותו.⁵ לדידו, הסביבה המיידית המקיפה את האדם מעוררת שלל רגשות שונים שקשורים לאופן שבו היא מהדהדת דפוסים מוקדמים, מודעים ולא מודעים. הרחוב והעיר, מוזיקה ויצירות ספרות, תחביבים וצורות בילוי – כל אלה עשויים לעורר רגשות עזים, והם מתהווים ל"אידיום" אישי (בולאס, 2000).

     אפשר להחיל תפיסות אלה גם על הבנת החוויה במרחב הביתי. כמו האם שהמגע איתה מאפיין את האינטראקציות הראשוניות בחייו של התינוק, כך גם הבית הוא סביבה חושית ראשונית שמקיפה תינוק זה. מאחר שבשלבי ההתפתחות הראשונים עדיין אין הבחנה ברורה בין פנים ובין חוץ, בין אני ובין אחר, אפשר להניח כי גם סביבתו של הבית, ולא רק האם והדמויות המטפלות, נקשרת לחוויה של החזקה ראשונית. השמיכה העוטפת את התינוק, חומהּ, הטקסטורה שלה והמראה שלה, קולות הבית והחפצים שבו – כולם יחד נעשים חלק חשוב מהמצע הראשוני של חוויות גופניות שבבסיס חוויית העצמי.⁶ ובמה בא לידי ביטוי ערכה הייחודי של הסביבה הביתית כסביבה שעשויה להעניק חוויות של החזקה נפשית? כדי לענות על השאלה הזאת אפנה כעת אל תאוריות מתוך האדריכלות והחשיבה הפילוסופית על אודותיה ואתמקד בתאוריות מהזרם הפנומנולוגי המדגישות את חשיבותה של החוויה הגופנית של מרחב המגורים.

     היסטוריון האדריכלות רייקוורט (Rykwert, 2012) טען כי בבסיס הבנייה האדריכלית עומד הגוף האנושי המעוניין למצוא מקלט והגנה מהעולם החיצוני, הגנה שהיא מטפורית לא פחות משהיא פיזית. הפילוסוף מרלו־פונטי (Merleau-Ponty, 2005) טען כי אי אפשר לחשוב על הגוף בנפרד מהעולם וכי האופן שבו אובייקטים נתפסים בתודעתנו תלוי ישירות באופן המגע שלנו איתם. מתוך רציונל זה הציג פרז־גומז (Perez-Gomez, 1997) את הטענה כי על עיסוק אותנטי במשמעות האדריכלית בימינו להיות מלווה בעיסוק בגוף בהקשרים מודעים ולא מודעים כאחד.

     האדריכל נורברג־שולץ (Norberg-Schulz, 1979) ראה בסביבה הפיזית שמתנהלים בה חיינו מרכיב קריטי בכינון הרגשת הזהות והוסיף שתי הבחנות חשובות. הראשונה היא שחשיבותו של מקום נעוצה לא רק בסביבה המיידית של פנים הבית אלא במידה רבה גם בסביבה הטבעית והבנויה המקיפה אותו. השנייה היא החשיבות הרבה שיש בהימצאותם של אובייקטים קונקרטיים שאפשר להזדהות עימם בסביבות אלה.

     את הקשר אל סביבות אלה המשיג האדריכל פלסמאה (Pallasmaa, 1996a) כקשר שמערב חוויות של כל החושים, חוויות שהן מכלול רישומי מראות, צלילים, ריחות וחוויות מגע. לדבריו, לעיתים קרובות מתוּוך זיכרון של מקום באמצעות ריח, צליל, זווית מסוימת של הישברות האור ואפילו היעדרם, ועל כן עשויה גם חוויה של דממה ושלווה ליצור חוויה עוצמתית לא פחות מזאת של חלל. לדידו, חוויה רב־חושית זאת נרשמת בזיכרונות הילדות, ואלה משמשים חומרי הגלם המרכזיים המעצבים את חוויית הבית במשך החיים. פלסמאה הציע להתבונן בזיכרונות ובחוויות החושיות והרגשיות הנקשרות באותם אובייקטים ולאפיינם דרך סדרת דפוסים מכוננים שכינה "רגשות אדריכליים בסיסיים". הוא טען שישנם דפוסים מובהקים שמכוננים קשר אל בית. למשל, רגע הכניסה אל הבית וזיכרון המבט דרך החלון מהווים לבני אדם רבים דפוסי זיכרון של ממש ביחסם אל בתי ילדותם, והוא תיארם כעשויים להיות בעלי חשיבות רבה אף יותר מזיכרון הדלת או החלון עצמם (Pallasmaa, 1996b).⁷ פלסמאה תיאר את האופן שבו דפוסים אלה יוצרים מעין אוצר מילים בסיסי שמשמש תשתית לשפה האדריכלית.

המעטפת הביתית כעור שני

     כאמור, יש מתח מובנה בין המשמעות הפרטית והייחודית של היבטים מסוימים של הסביבה (כמו שאפשר למצוא למשל ברעיון האידיום של בולאס) ובין היבטים אוניברסליים שמשפיעים באופן דומה על בני אדם רבים (למשל, ברעיון של רגשות אדריכליים בסיסיים אצל פלסמאה). הפסיכואנליזה עסקה באופן מופשט ביכולת ההחזקה של הסביבה הביתית, והאדריכלות אפשרה להתבונן בתרומה הזאת בפירוט רב יותר. אפשר לזקק תרומות אלה מהשדה האדריכלי כדי לטעון כי ההחזקה של הבית הפיזי מבוססת על קיומם של אובייקטים קונקרטיים שאפשר להזדהות עימם בסביבה המיידית לצד זיכרונות גופניים ורב־חושיים שפועלים על פי דפוסים אופייניים. אפשר לחשוב על דפוסים אלה כעל מעין מערך של דפוסי התקשרות שמכוננים קשר בין אדם ובין המרחבים שהוא חי בהם. מידת ההתאמה בין אדם ובין סביבתו ויכולתה של הסביבה לענות על צרכיו הרגשיים יהיו אפוא גורמים חשובים שעשויים להכריע אם תוכל סביבה זאת להתהוות למעטפת נפשית.

     ומה מתרחש במצבים שבהם המעטפת הראשונית מחוררת או חסרה? וכיצד יבוא מצב זה לידי ביטוי בבית הפיזי וביכולת ההחזקה שלו? טסטין (2008) טענה שכל אדם מגבש לעצמו מינקותו היכרות עם סביבתו דרך מערך של תחושות גופניות. במרוצת הזמן נעשית סביבתו של התינוק מורכבת מתחושות קבועות ומוכרות, ועד מהרה הן נקשרות אל צורותיהם הממשיות של חפצים ממשיים. אם לא הייתה הסביבה הראשונית סביבה מחזיקה, עלול להתפתח אצל האדם מערך הגנה פתולוגי, והוא ישתמש בו ב"חפצים אוטיסטיים", היינו ישתמש באובייקטים פיזיים בנוקשות, ללא קשר לתפקידם המקורי וכדרך להיות "עור שני שרירי" שנועד לפצות על חוויות של חוסר הכלה (Bick, 1968). אמיר (2013) כתבה כי ההגנות האוטיסטיות יוצרות שפה ש"איננה מאפשרת שהייה בתוך או עם משהו, והיא עצמה אינה מקום לשהות בו" (עמ' 87). דבר דומה אפשר לטעון על ההגנות הללו כאשר הן באות לידי ביטוי בבית הפיזי. כאשר הדפוסים הבסיסיים שלנו ביחסנו אל הבית מופרעים הם ייצרו "אוצר מילים" של דפוסים פתולוגיים, ואלה יבואו לידי ביטוי בבית שאי אפשר "לשכון"⁸ בו וביצירת סביבה שאינה תואמת צרכים פנימיים.

     בטרם אדגים רעיונות אלה דרך תיאורי מקרה ברצוני להצביע על עוד נקודה חשובה. אף שבבסיס מאמר זה הנחתי דיכוטומיה בין הבית הפיזי ובין הבית כייצוג, למעשה אי אפשר להפריד ביניהם הפרדה מוחלטת. ניקח לדוגמה כורסה, רהיט שנמצא כמעט בכל בית. אם נתבונן ברהיט זה דרך פריזמה פסיכואנליטית, תהיה זאת נקודת ההנחה הבסיסית: כורסה לעולם אינה רק כורסה, ותמיד יהיה אפשר למצוא בה משמעות סמלית. ואולם גם בניסיון להתמקד בתכונותיה הוויזואליות ובממד האסתטי שלה בלבד נשמט חלק גדול מהמשמעויות שעשויות להיות לה. ואם כך, הכורסה לעולם אינה רק כורסה ובה בעת היא גם כורסה ותו לא. הכורסה כייצוג, כמסמלת דמויות חשובות שקשורות לבית מסוים, כמסמלת הרגשת ביתיות וביטחון, אינה נפרדת מהכורסה כמרחב גופני. מרחב גופני זה עשוי להעניק הרגשה נעימה כאשר אנחנו יושבים באותה כורסה, וגם הוא נובע מעצם החוויה הפיזית העכשווית וכן מקישור לזיכרונות פיזיים ומוחשיים של החזקה. אותה כורסה עשויה להעניק אף הנאה אסתטית שגם בה שלובים זיכרונות מוחשיים לצד חוויות סמליות. כל ניסיון להפריד בין התפקידים השונים ובין הממדים השונים נידון לכישלון היות שאנחנו חווים תמיד את הכורסה (ובהתאמה את סביבתנו כולה) בכל הרמות.

     בדומה לחקירה הפנומנולוגית הזאת של כורסה אחת ברצוני להציע כי חקירה מסוג זה אפשר ליישם על כל רהיט בבית ועל כל פרט בו. נוסף על כך, גם החלל כמכלול עשוי להיות אובייקט להסתכלות ולבחינה מסוג זה. חדר, מבואה, חצר, חלון – כולם אלמנטים אדריכליים, אבל בה בעת מקושרות אליהם גם מגוון תחושות וחוויות. ואם כך, החוויה במרחב של בית היא חוויה רב־ממדית ומורכבת מאוד מבחינה חושית, אסתטית וסמלית.

     אדגים רעיונות אלה דרך תיאורי מקרה אחדים. הראשון מהספרות והשני מתבסס על תיאור מקרה מהקליניקה.

המעטפת הביתית כעור שני שרירי – תיאור המקרה של התינוקת אליס

     בשני מאמריה הקצרים פיתחה הפסיכואנליטיקאית ביק (Bick, 1968, 1986) את הרעיון ולפיו לעור תפקיד חשוב כמכל נפשי. מאמריה מבוססים על תצפיות בתינוקות ורוויים תיאורי מקרה. מתוכם בחרתי להציג כאן את תיאור המקרה שבו הבית ממלא תפקיד חשוב:

אליס היא ילדתה הראשונה של אם לא־בוגרת וחסרת ניסיון [...] המצליחה בהדרגה לספק עבור בתה במהלך שלושת החודשים הראשונים לחייה את פונקציית העור הראשון המכיל, ולהפחית את מצבי הא־אינטגרציה שלה. [...] בסופה של תקופה זו עוברת המשפחה לבית שבנייתו לא הושלמה עדיין, דבר הגורר ירידה חדה ביכולת ההחזקה [holding] של האם את בתה וגורם לה להתרחקות ולנסיגה רגשית מהתינוקת שלה. אצל האם הופכות רווחות התנהגויות של האכלה תוך כדי צפייה בטלוויזיה, או במהלך הלילה בחושך מבלי להחזיק בתינוקת. דבר זה מוביל לפרץ של התנהגויות סומאטיות ולעלייה במצבי הא־אינטגרציה אצל התינוקת (484–Bick, 1968, pp. 483).

     אף כי ביק תיארה קשר סיבתי בין הירידה ביכולת ההחזקה של האם ובין מעבר הדירה הטראומטי, היא לא התעכבה על נושא זה ולא פיתחה אותו אלא התמקדה בעמדה הנפשית של התינוקת המפתחת עור שני הגנתי מול הרגשת הנזקקות שלה. בהתבסס על הנחתי כי סביבה ביתית עשויה להיחוות כעור נפשי אני מציעה להתמקד בהיבט זה דווקא בתיאור המקרה. אפשר לשער כי המעבר לבית שבנייתו טרם הושלמה גרם לפגיעה בשלמות העור הנפשי אצל האם, ובעקבות פגיעה זאת היא התקשתה להעניק מכל נפשי מתאים גם לבתה. כן אפשר להניח כי מבחינת התינוקת הפגיעה כפולה – לא זו בלבד שהיא חוותה את אימה כלא מסוגלת למלא את צרכיה אלא היא אף נעקרה מסביבת הבית שנולדה בו, בית שעטף אותה בחודשי חייה הראשונים.

     במאמר המשך הוסיפה ביק לפתח את תפקידה של המעטפת הרגשית בדיאדה הראשונית, וגם במקרה זה עסקה בקצרה באפשרות ההחזקה של הסביבה הביתית. במאמר זה, ובו תיאורי מקרה שמבוססים על תצפיות בתינוקות, היא ציינה שכאשר לא יכלו התינוקות להישען רגשית על אימותיהם הם נאחזו באובייקטים אחרים ובכללם אובייקטים במרחב הביתי. ביק תיארה הישענות דומה גם אצל אחת האימהות שנהגה לעבור לחדר קבוע שחוותה בו את הסביבה כמרגיעה ובו נהגה להיניק את תינוקה (Bick, 1986).

     אף כי הדיון בסביבה הביתית תופס מקום שולי בלבד במאמריה של ביק, אבקש להשתמש בתיאורים אלה כדי להדגים את האופן שבו ההישענות על סביבת הבית אינה רק הישענות קונספטואלית; תחושות של החזקה מקושרות לא רק לרעיון של בית אלא גם לאובייקטים קונקרטיים מוחשיים בו. יכולתה של סביבה להדהד אידיום אישי, שיבוא לידי ביטוי במקצבים אופייניים ובחפצים מוכרים, עשויה להיות הבסיס לחוויה של מעטפת נפשית שאפשר לחוות במרחב הביתי. לעיתים גם הסיבות לכישלונה של סביבה להעניק מעטפת נפשית נעוצות בסביבה הפיזית – קולות לא נעימים ורעשים, הרגשת עומס ויזואלי או חוויה שהחלל פרוץ ולא שמור עלולים להיות הגורם שבגללו לא נוכל לחוות מרחב כעוטף ומחזיק. לאובייקטים הביתיים קשר מורכב עם האובייקטים האנושיים ועם יכולת ההחזקה שלהם. לעיתים הם עשויים לפצות על היעדר סביבה אנושית מכילה, ולעיתים הם עשויים לשקף אותה ולשמש עור שני שרירי שמנסה לפצות על היעדרה. תיאור המקרה הבא ידגים רעיונות אלה בפירוט רב יותר.

האישה שלא הייתה לה רצפה – תיאור המקרה של אלה⁹

     אלה, אישה בשנות השבעים לחייה, פנתה לטיפול בשל תלונות על קשיים נפשיים ובהם חרדה, דיכאון וקושי ניכר לקיים יחסים עם סביבתה הקרובה. זה אינו טיפולה הראשון, והיא מתארת את חייה כרצופים טיפולים; היא נעה ביניהם בלי לחוות הקלה ממשית בסימפטומים הקשים שהיא חווה. אלה היא בת יחידה לזוג הורים ניצולי שואה, וכבר בפגישות הראשונות חשפה טראומות קשות של התעללות והזנחה שליוו את חייה מראשיתם.

     לאחר גיל התבגרות סוער וקשה נמלטה אלה מבית הוריה היישר אל זרועותיו של בעל מתעלל נפשית. את בעלה היא מכנה "הקאפו שלי" ומתארת מערכת יחסים קשה ונטולת מרחב עימו. וכמו במערכות היחסים המוקדמות בחייה, גם כאן היא מרגישה לכודה במלכודת. הילדים בגרו ועזבו את הבית, ואלה מרגישה כי אין לה כוחות כלכליים ונפשיים להיחלץ מהמרחב הסגור והמחניק שהיא חולקת עם בעלה.

     בני הזוג מתגוררים בדירה קטנה ומוזנחת בשיכון צפוף. הם ישנים בחדרים נפרדים אבל חולקים את חדר המטבח והאמבטיה. את חדרה אלה מתארת כעמוס בחפצים ומספרת שלעיתים הרצפה עמוסה כל כך עד שאפילו את המרחק הקצר עד מיטתה קשה לעבור. היא מעידה על עצמה שקשה לה לזרוק חפצים מיותרים ובה בעת אומרת שסביבתה העמוסה והמבולגנת חונקת אותה. שלא כמו העומס הרב על הרצפה, קירות חדרה עירומים מתמונות, ועל החלונות אין וילונות. יום אחד כששוטטה בחוץ נתקלה בשלט על אתר בנייה: "שטח פרטי, הכניסה אסורה." את השלט לקחה עימה אל ביתה, והוא הפריט היחיד שתלתה על קיר חדרה.

     בשעה שהיא שוהה בביתה אלה מתבצרת בחדרה ואוגרת בכפייתיות חפצים שיגנו עליה מפני פלישתו של העולם. ואולם החפצים הללו אינם שומרים עליה אלא גורמים למרחב להיות מחניק וכולא עוד יותר. היא מתעוררת בבוקר ונמלטת מהבית אל המרחב, מקפידה לנעול את דלת חדרה למורת רוחו של בעלה. היא מטיילת ארוכות ברחובות העיר, לכל מקום שרגליה נושאות אותה, צמאה לאוויר ולאור. ואולם הימלטותה אינה מביאה עימה הקלה, ואלה מבכה את היותה "בת בלי בית", לבדה בעולם.

     בפגישות היא חושפת בהדרגה את סיפורו של אביה ניצול השואה, סיפור ששמעה כל שנות ילדותה, ובו יערות אפלים, בורות של קברי המונים, יריות ואימה ועיירה שלמה שנמחקה כמעט לחלוטין. אביה היה בין היחידים ששרדו. בפנטזיות שלי (ואולי גם שלה) קשורה הישרדותו לשיתוף פעולה ולהלשנה. בהקשר זה אני חושבת על בחירתה לכנות את בעלה "קאפו", וייתכן שגם בחירה זאת משקפת את הערבוב השורר בעולמה הפנימי, שבו מי שאמור לעמוד לימינה מתגלה כמשתף פעולה עם מי שמטרתו להרע לה ולפגוע בה. בטראומת השואה שלה מתמזגים הטובים והרעים אלה באלה, וייתכן שאין "טובים" כלל, ישנן רק סכנה ואימה ללא שם.

     הזהירות והחשדנות באות לידי ביטוי במידה רבה גם בקשר בינינו, אבל לצידן אני מאתרת גם היצמדות אליי ואל מסגרת הטיפול. אל הפגישות אלה באה בידיים עמוסות שקיות, דברי מאכל וטלפונים אחדים שמצלצלים בזמן הפגישות, והיא מנסה לאתר את מקור הצלצול. דרך אֵלֶּה מתקשרת אליי אלה את הכאוטיות של עולמה ואת ניסיונה להיאחז בחפצים כב"פיסות בית" שהיא לוקחת עימה כל אימת שהיא יוצאת מפתח חדרה. לפני הפגישות ואחריהן היא ממתינה שעות ארוכות בחדר ההמתנה של המרפאה, ובפגישות עצמן היא מצמצמת את המרחק בין הכיסאות, כאילו מנסה לבטל את המרחק בינינו. בתגובה על מעשיה אני חווה רצון נגדי – להעמיד בינינו חפצים ומילים שישמרו עליי מפני פלישתה אל תוך עולמי. אני מבחינה בהרהור אקראי שבו אני נשענת לרגע על הנחמה שבמחשבה שעומד בינינו שולחן, מדמיינת כיצד הוא יוצר "מרחק ביטחון", ונדמה לי שדרך הרהור זה¹⁰ אני מתחילה להבין את האופן שבו אלה משתמשת בחפצים כדי לווסת את המרחק ולהרגיש מוגנת.

     באחת הפגישות שלפה אלה מתיקה גזיר עיתון ששמרה עליו כמו על אוצר יקר. בפיסת העיתון תצלום של בית קטן על גלגלים: הבית בנוי מקורות עץ ומעוצב בפשטות, ומבעד לחלונותיו נשקפים שמיים תכולים ועצים. אלה משתפת אותי בחלומה על מקום פרטי משלה, ואני חושבת שאף שניכר שהיא מתחילה לסמוך עליי ולשתף אותי בעולמה, היא מתארת בפניי את בית חלומותיה כבית על גלגלים, בית נייד שאפשר להציבו במקום חדש בכל עת, מול נוף אחר, בית שיאפשר לה לברוח כל אימת שתרגיש שהיא נתונה בסכנה.

     בפגישה הזאת, ובפגישות שאחריה, אנחנו מדברות על בתים – על הבתים שגרה בהם בחייה ועל הבתים שהיא חולמת עליהם. אלה מתארת את בית הוריה, בית מסודר ומטופח: "אנשים תמיד חשבו שהכול אצלנו בסדר, משפחה משכילה ואמידה, כלפי חוץ הכול נראה נורמאלי". לאחר מכן היא ממשיכה ומסבירה: "הבית שלי שונה. אין בו תרמית. מי שיראה את הבית שלי יבין באיזו מציאות אני חיה, נשבעתי שלא אטשטש ולא אסתיר". הדרך לא לשמור סוד נעשית מנגנון הרסני. אלה יוצרת בית שיהלום את חווייתה הפנימית ויביא את מצוקתה לידי ביטוי, ובה בעת היא יוצרת לעצמה בית שאינו יכול לעטוף אותה ולהשרות עליה ביטחון.

     ניכר כי דרך הבלגן והעומס שבביתה אלה משחזרת חוויות ראשוניות של חוסר החזקה לצד כאוטיות והצפה. בדומה לנפילה אל תוך בור היא נאחזת בכל מה שהיא מצליחה לתפוס, והיאחזות זאת באה לידי ביטוי גם בשימוש שלה במרחב הביתי. באגרנות הכפייתית של אלה אני רואה ניסיון להיאחז באיכות המנחמת של חפצים כבחפצים אוטיסטיים שמאפשרים לה לחצוץ בינה ובין העולם ולהגן על עצמה מפני קשר ומפני העולם ובה בעת משמשים דרך לווסת את המרחק בינה ובין סביבתה.

     הדיבור על בתים מאפשר לנו לכונן בהדרגה מרחב בטוח בינינו – קרוב אבל גם רחוק דיו. אני מתלווה לאלה בחיפוש אחר מקומות בביתה שבהם נוח ונעים לה יותר מבמקומות אחרים, ובפגישות הבאות אנחנו חולפות בין חדרי ביתה במסע בדמיון, תרות אחר מקומות שקטים שבהם היא יכולה להרגיש בטוחה.

     עבודה רגשית זאת עם דימויים של מרחב ושל בית בטיפול נהיית הכנה חשובה לסגרי הקורונה ולחודשים הארוכים שבהם אלה עתידה לבלות סגורה בביתה, אחוזת אימה מפני המגפה המשתוללת בחוץ ובמידה לא פחותה גם מהכורח שנכפה עליה לחיות לצד בעלה ללא אפשרות להתרחק ממנו. ועם זאת ניכר כי בשלב זה אלה מתחילה להחליף בהדרגה את ההיאחזויות האוטיסטיות והנוקשות באובייקטים ביתיים מיטיבים. היא נעזרת בבנה שבא לסייע לה לפנות חפצים ממרפסת קטנה ועמוסה ולהסב אותה לפינתה הפרטית. היא מבלה שם שעות רבות עסוקה בטיפול בעציצים ובהתבוננות בטבע הסובב אותה. בד בבד היא לומדת לסרטט גבולות ברורים מבעבר ביחסיה עם בעלה, ואלה מעניקים לה הרגשת שליטה גדולה יותר בעולמה.

     ניכר כי אלה מצליחה לבנות לעצמה בהדרגה מרחב פנימי יציב משהיה לה, ומרחב זה מהדהד גם את סביבת חייה הממשית. התנועה הנפשית של בניית המרחב פועלת גם בכיוון הנגדי – ניכר כי ביתה נעשה מעטפת שמסייעת לה לבנות מרחב פנימי איתן יותר בתוך עצמה. באחד מסגרי הקורונה התקשרה אליי אלה בין הפגישות וביקשה להודות לי "על הציפורים". היא סיפרה לי בהתרגשות שבימים שחלפו מאז פגישתנו היא ישבה במרפסת שלה שעות ארוכות והתבוננה בהן, והן מילאו את ליבה שמחה. אלה השתמשה באמירה ספונטנית שלי על להקת ציפורים שהבחנתי בה כשחלפה מבעד לחלון בפגישתנו הקודמת (כאמור, אלה ימי סגר, לאלה אין גישה לאינטרנט, ולכן את פגישות הטיפול אנחנו מנהלות בטלפון. היא אינה חולקת איתי את אותם מראות וגם לא את אותו החלון). שיחת הטלפון הזאת התנהלה בשעת בוקר מוקדמת, ולהפתעתי הרבה לא חוויתי אותה כחודרנית או כמכבידה. מתגובתי הספונטנית לשיחה אני מבינה שגם בינינו מתחיל להיבנות מרחב מאוורר – מרחב שאפשר להתפעל בו יחד מאסתטיקה ומיופי ולהרגיש קרבה, ולא רק להעמיד שלל חפצים ומילים שישמרו עלינו זו מפני זו.

דיון

     מתיאור מקרה זה, שמדגים שימוש פתולוגי במרחב הביתי, אפשר לראות שהיאחזות בצורות תחושתיות ובחפצים אוטיסטיים, היאחזות שמקורה בילדות המוקדמת, עשויה לקבל ביטוי במרחב המגורים. אף שהבית עשוי להיות מרחב שאנחנו יכולים להישען עליו, הוא גם עלול להביא לידי ביטוי פתולוגיה ולשחזר כאבים וטראומות מוקדמות.

     בשלאר (Bachelard, 1994) טען בזכות יכולתם של מרחבי הילדות להיות מקום משכן אידיאלי לזיכרונותינו – ככל שיהיו הזיכרונות נטועים חזק יותר בחוויה של מקום, כך הם יהיו נטועים עמוק יותר בנפשנו ובזיכרוננו. אופן זה שבו זיכרונות הילדות טבועים במרחב מאפשר לדידו גישה ישירה אליהם. לדבריו, אפשר "לקרוא חדר" או "לקרוא בית" היות שהן הבית הן החדר הם דיאגרמות פסיכולוגיות שמחברות אותנו פנימה אל האזורים האינטימיים ביותר של הנפש (עמ' 14).

     כמו שעולה מתוך "קריאת בתיה" של אלה, שימוש פתולוגי בבית עשוי לבוא לידי ביטוי בשחזור פעיל של סביבה שאינה מזינה מבחינה נפשית. דרך פריזמת טיפול שמדגישה את חשיבותו של הבית יתמקד הטיפול בהתבוננות במערך הקשרים המסועף בין הבית הפיזי ובין המתגוררת בו ובחוסר יכולתו ליצור מעטפת רגשית בעבורה. מטרת הטיפול במקרים כגון זה תהיה להחליף עור שני שרירי בעור ראשון באופן שיבוא לידי ביטוי גם ביחסיה כלפי הסביבה שהיא מתגוררת בה במציאות.

     אף שטיפולים שהבית משמש בהם נושא מרכזי שולחים זרועות אל עבר בתים מציאותיים בהווה, הם גם נטועים במעמקי הילדות ובמרחבים הלא מודעים. הקשר העמוק בין אימהוֹת ובין בתים יהיה נוכח תמיד בכל טיפול מסוג זה, ובהקשר הטיפולי יש לקשר זה משמעות רבה.

     המשגתו של גרין (2007) בדבר "האם המתה" עשויה לשמש אותנו להבנת חלק ניכר מהפתולוגיות ביחס אל הבית הפיזי. גרין תיאר אם שמפסיקה להיות נוכחת רגשית לילדהּ. אף שלעיתים קרובות האם יוצרת אשליה של חיות, בפועל היא מתה רגשית מבחינת הילד הצעיר שהיא מטפלת בו. הבית הפיזי מנהל יחסים מורכבים עם האם המתה. לעיתים הוא מאפשר לזכור את האם בהיותה "בחיים", ובמובן זה הוא נושא עימו עקבות של טיפול אימהי נוכח. במקום שפסק לפתע פתאום טיפולה של האם המתה מוסיף הבית הפיזי עצמו לטפל בנו כרגיל, ודרכו אנחנו יכולים לטפל בעצמנו ולהשלים חסרים של טיפול שהופסק.

     במצבים אחרים משוחזרת בבית עצמו החוויה של אם מתה שעודנה בחיים. אחת המורכבויות שהצביע עליהן גרין עוסקת בנוכחותה ובהיעדרותה המוחלטת של האם המתה בה בעת. במילים אחרות, יש אשליית נוכחות, והיא מקשה את העזיבה ואת הניתוק מהאובייקט האימהי אף שאין נוכחות רגשית ממשית ומזינה בפועל. הנוכחות היחידה של האם היא בהיעדרה. בהקשר של הבית עלול שחזור נוכחות מסוג זה לבוא לידי ביטוי בחלל פיזי שאינו מחסיר דבר לכאורה, אבל למעשה אינו ממלא את צרכינו ואינו מטפל בנו כשורה. בתיאור המקרה שהוצג לעיל ניכר שאלה סירבה לשחזר בית שייצור אשליית נוכחות ונורמליות והציבה במקומו בית שישקף את הפתולוגיה בכל הדרה. מרחב הטיפול הסמלי ומרחב הבית הממשי מהדהדים זה את זה בטיפול, ובזכותם אפשר להתחבר אל הבית וליצור בית נכון משהיה, בית שעשוי להתהוות ולהיעשות מעטפת נפשית בהדרגה.

     קליין (2002א) תיארה במאמרה "אבל ביחס למצבים מאנים־דפרסיביים" תיאור מקרה שבמרכזו מטופלת שאיבדה את בנה. היא סיפרה שהאישה האבלה מתהלכת באזור כפרי ומוצאת נחמה בהתבוננות בבתים יפים. לטענת קליין, הנחמה שמוצאת האם השכולה בבתים היפים היא תוצאת ההבניה המחודשת של עולמה הפנימי ושל הידיעה שאובייקטים טובים עדיין קיימים בעולם (עמ' 109). אפשר לראות ביכולתה של אלה להשתמש בביתה כבמעטפת נפשית, בהתבוננות בציפורים שמבעד לחלונה וברצון להודות לי עליהן עדות לא רק ליכולתה המתפתחת לתפוס את העולם כמיטיב אלא גם את ניצני היכולת להכיר תודה.¹¹ אל תוך עולם פנימי רודפני שמאוכלס בקורבנות ובתוקפים מתחילה אלה לשלב בהדרגה גם אובייקטים מיטיבים ונחמות אסתטיות.

סיכום והמלצות לפרקטיקה: דימויי בית בחדר הטיפולים

     לקראת סיום אבקש להציע כלים מעשיים אחדים שידגימו את העבודה הקלינית המתבצעת בפועל בנושא הבית. בראשית מאמר זה הצבעתי על הנטייה הבסיסית של אנשי טיפול להאזין לבתים כאל נושאי משמעות סמלית. אומנם בהיותנו אנשי טיפול אנחנו מורגלים לייחס חשיבות לבית שבו "הכול מתחיל", אבל איננו מורגלים בהתבוננות בבית הזה ובהקשבה לו. אני מציעה אפוא לראות בבית אובייקט נפשי חשוב שאפשר להאזין לו ולהפנות אליו קשב.

     להלן אציג את התנהלות העבודה עם דימויי הבית בחדר הטיפול. מטעמי נוחות השלבים מובאים בסדר כרונולוגי, ובפועל הם נעשים בו־בזמן. אוגדן (2001) הציע מודל סינכרוני בנוגע לאופניות החוויה, ואני שותפה לתפיסתו כי בתחומים שונים בחיינו אנחנו חווים את העולם ברבדים שונים של מורכבות בכל זמן: בכל רגע מתקיימות זאת לצד זאת חוויות שמקורן ברמות ראשוניות ולא מעובדות לצד מורכבויות של הסמלה וחשיבה. כמו בדוגמת הכורסה, בו־זמניות זאת מצויה כמובן גם ביחסנו אל בתינו.

     לשלב הראשון בהקשבה למשמעות הבתים ולאפשרות ללמוד מהם נדרשת תשומת לב בלבד. בשלב זה צריך להקשיב לבתים בעדינות ובשקט, להאזין להם כאילו הם עומדים בפני עצמם ולהשהות את הפרשנות האפשרית הנקשרת אליהם. איך נראים בתינו? איך אנחנו מרגישים בהם? אילו צרכים הם ממלאים בעבורנו? מה אנחנו אוהבים בהם ומה חסר לנו? כדי לסייע להבין מה מתאים ומה אינו מתאים לאדם במציאות חייו וגם להבין מדוע, יש להאזין קודם כול לתיאור החללים עצמם. מה ההרגשה שלנו – מה נכון, מדויק, מתאים לנו? ולעומת זאת מה חסר, צורם, מפריע לנו? בהקשר זה אפשר לחשוב על הבית במונחים של התאמה לאידיום אישי. האם קיימים בו אובייקטים מעוררים והאם החלל בכללותו יכול להדהד חוויית עצמי?

     האלמנט השני בתהליך זה מערב איתור של המעטפת הרגשית. מתי אנחנו מרגישים שהבית מתאים לנו ומעניק לנו הרגשת ביטחון? בהקשר זה אפשר להתבונן בגבולות בין הבית ובין סביבתו ולנסות לזהות מתי גבולות אלה חזקים ושומרים עלינו ומתי הם נוקשים מדי או רפויים מדי. אנזייה (2004) המשיג מעטפות מסדרים שונים, ואפשר לחשוב על המשגה זאת גם בהקשר של הבית. אומנם הבית במצב הרצוי מעניק בראש ובראשונה מקלט והגנה, אבל תפקידו אינו מסתכם בזאת, ובפועל בני אדם זקוקים לדברים שונים מבתיהם. בית עשוי להעניק מעטפות מרובות שמקצתן גופניות ומקושרות לחוויות של חושים שונים ומקצתן מתאפיינות ברמות הסמלה מופשטות יותר. לצד חיפוש האפשרות שהבית ישמש מעטפת ננסה לזהות מתי נוצרים כשלים בתפקיד הזה ולאתר שימוש פתולוגי בחפצים אוטיסטיים כבעור שני שרירי.

     הכיוון השלישי מערב חשיבה על הבית במונחי הגוף. אילו דימויים מנטליים נקשרים בבית ספציפי לאדם ספציפי? אפשר להיעזר ברעיון של רגשות אדריכליים בסיסיים כדי לזהות חוויות גופניות אלה – כיצד אנחנו מרגישים בבית זה ביושבנו בכורסה מסוימת או כשאנחנו מתבוננים מבעד לחלון? אילו הרגשות גופניות הבית יוצר? מתי מתכווצת בטננו? מתי אנחנו מרגישים כי ליבנו מתרחב? המטרה היא להקשיב להרגשות הגופניות הללו כסמן שיאפשר לזקק באופן טוב יותר את מה שאנחנו זקוקים לו מהחללים המקיפים אותנו. החיבור לגוף מאפשר במידה רבה גם להתחבר לזיכרונות בעלי ערך שקשורים לחללים שגרנו בהם או שאנחנו מתגוררים בהם בהווה.

     לסיכום, כדי שסביבה תוכל לטפל בנו עליה להתאים לנו ברובד נפשי עמוק. חשיפת חוסר ההתאמה כרוכה במקרים רבים בהעלאת המודעות ליחסים המוקדמים עם הדמויות המטפלות כמו שהפנמנו אותם בהתפתחותנו. אולם בשונה מהאם שרישומה הפנים נפשי יוותר תמיד חרוט בתוכנו, לצד בית ילדותנו המצוי בתוכנו יש באפשרותנו להעמיד שלל בתים ממשיים. החללים של בגרותנו עשויים אפוא לסייע לנו לערוך תיקון רגשי ועשויים להיות דרכנו לטפל בעצמנו. במילים אחרות, מול אם מתה ניתן להציב בית חי.

הערות

1. המטופלת נתנה את הסכמתה להשתמש בתיאור המקרה לכתיבת מאמר זה.
2. על השפעתו של חדר הטיפולים ועל יכולתו לשמש מרחב סמלי להחזקה נכתב לא מעט בספרות הפסיכואנליטית. חשיבותו של נושא זה רבה, אבל הוא רחב מאוד ועל כן נמצא מעבר לטווח היריעה של מאמר זה.
3. סקירת הספרות הנוגעת לשילוב הבין־תחומי של אדריכלות ופסיכואנליזה היא מעבר לנושא המאמר הזה, אבל אפשר להתבונן בין השאר בכתביהם של וידלר, של פלסמאה ושל רייקורת' מתוך השדה האדריכלי (Pallasma, 1996; Rykwert, 2012; Vidler, 1992) ושל דאנזה ושוננברג, דומאש ומקאנל מתוך הפסיכואנליזה (Danze & Sonnenberg, 2012; Domash, 2014; Maccannell, 2005). כותבים אלה מציגים אפשרות להתבונן בחוויה במרחב הביתי מפרספקטיבה בין־תחומית.
4.  העמדה האוטיסטית־מגעית משמשת את אוגדן להמשיג את מבנה החוויה האנושית ובייחוד את הרובד החווייתי החושי והקדם מילולי. אוגדן התבסס על המשגותיה של קליין (2002ב) בדבר העמדה הסכיזואידית־פרנואידית והדיכאונית כפלטפורמה להוספת עמדה שלישית שמשלימה את שתי העמדות האלה.
5. ראו בהרחבה במאמר "אדריכלות והלא מודע" (בולאס, 2015) וכן באסופת המאמרים The evocative object world (Bollas, 2009).
6. מובן שאפשר להניח כי מבחינה אבולוציונית יש ערך לזיהוי הדמות המטפלת ולהבחנה בינה ובין בין שאר הסביבה. ביק (Bick, 1968) כתבה כי עורה של האם הוא "אובייקט אופטימלי", אבל ציינה כי גם אובייקטים לא אנושיים אחרים עשויים לתת לתינוק הרגשת החזקה.
7.  פלסמאה אפיין עשרה רגשות אדריכליים בסיסיים ובהם השניים שנמנו ועוד שמונה שעוסקים בנושאים רבים ובהם השהות בתוך חלל וההיות בתחום ההשפעה של אובייקטים בתוכו, השפעתן של רמות תאורה שונות, חציית הגבול בין חוץ ובין פנים והיחס בין המרחב הבנוי ובין הטבע שמחוצה לו (Pallasmaa, 1996b).
8.  את מושג ההשתכנות טבע היידגר (Heidegger, 1971) כדי לתאר את הקשר העמוק בין אדם ובין מקום וכדי להמשיג את יכולתו של מקום פיזי להפוך למקום בעל משמעות למי שנמצא בו.
9.  המטופלת נתנה את הסכמתה להשתמש בתיאור המקרה לכתיבת מאמר זה.
10.  בהרהור זה אני מזהה מעין reverie, מחשבה שהיא לכאורה אקראית וחולפת אבל בעלת חשיבות להבנת המתרחש בטיפול. את ההמשגה הזאת, שטבע ביון (2004), פיתח אוגדן (2011) כדי לתאר מבנה שיוצרים המטפל והמטופל יחדיו בטיפול, במשותף ובאופן לא מודע.
11.   ההתבוננות מבעד לחלון היא כאמור רגש אדריכלי בסיסי כמו שהמשיגו האדריכל יוהאני פלסמאה; דפוס מארגן ובעל חשיבות ביחס אל הבית.

מקורות

אוגדן, ת. (2001). הקצה הפרימיטיבי של החוויה. עם עובד.

אוגדן, ת. (2011). על אי־היכולת לחלום. עם עובד.

אמיר, ד. (2013). תהום שפה. מאגנס.

אנזייה, א. (2004). ה"אני־עור". תולעת ספרים.

בולאס, כ. (2000). צלו של האובייקט. דביר.

בולאס, כ. (2015). אדריכלות והלא מודע. בתוך כ. בולאס (מחבר), א. לוי (עורך), המקראה של כריסטופר בולאס (עמ' 323–350). תולעת ספרים.

ביון, ו. (2004). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.

גרין, א. (2007). האם המתה. בתוך מ. גרנק (עורך), האם המתה: דיאלוג עם האם המתה (עמ' 11–52). תולעת ספרים.

ויניקוט, ד. ו. (1995). הכול מתחיל בבית. דביר.

טסטין, פ. (2008). מחסומים אוטיסטיים במטופלים נוירוטיים. תולעת ספרים.

מלוויל, ה. (1997). בארטלבי. המעורר: כתב עת לאמנות ולספרות, 2, 12–46. http://readingmachine.co.il/home/books/book_meorer_2/chapter01_2561755

פרויד, ז. (2012). האלביתי, בתוך י. בנימיני (עורך), האלביתי: מבחר כתבים ח' (עמ' 41–88). רסלינג.

קליין, מ. (2002). מלאני קליין: כתבים נבחרים. תולעת ספרים.

Bachelard, G. (1994). The poetics of space: The classic look at how we experience intimate places. Beacon Press.

Bick, E. (1968). The experience of the skin in early object-relations. International Journal of Psychoanalysis, 49, 484–486.

Bick, E. (1986). Further considerations on the function of the skin in early object-relations, findings from infant observation integrated into child and adult analysis. British Journal of Psychotherapy, 2, 292–299. https://doi.org/10.1111/j.1752-0118.1986.tb01344.x

Bollas, C. (2009). The evocative object world. Routledge.

Danze, E., & Sonnenberg, S. (Eds.). (2012). Center 17: Space and psyche. University of Texas Center for Architecture and Design.

Domash, L. (2014). Creating therapeutic “space”: How architecture and design can inform psychoanalysis. Psychoanalytic Perspectives, 11(2), 94–111.‏ http://dx.doi.org/10.1080/1551806X.2014.897854

Heidegger, M. (1971). Poetically man dwells. In Poetry, language, thought. Harper & Row.

Houzel, D. (1990). The concept of envelope. In D. Anzieu (Ed.), Psychic envelopes (pp. 27–58). Karnac.

Maccannell, J. F. (2005). FreudSpace: architecture in psychoanalysis. Annual of Psychoanalysis, 33, 93–107.

Merleau-Ponty, M. (2005). Phenomenology of Perception. Routledge.

Norberg-Schulz, C. (1979). Genius-loci: Towered a phenomenology of architecture. Rizzoli.

Pallasmaa J. (1996a). The eyes of the skin: Architecture and the senses. Wiley and Sons.

Pallasmaa, J. (1996b). The geometry of feeling: A look at the phenomenology of architecture. In K. Nesbitt (Ed.), Theorizing a new agenda for architecture: An anthology of architectural theory 1965–1995 (pp. 447–453). Princeton Architectural Press.

Perez-Gomez, A., & Pelletier, L. (1997). Architectural representation and the perspective hinge. MIT Press.

Rykwert, J. (2012). Space and mind. In E. Danze & S. Sonnenberg (Eds.), Space and psyche (pp. 72–85). University of Texas Center for Architecture and Design.

Searles, H. F. (1960). The non-human environment in normal development and in schizophrenia. International Universities Press.

Vidler, A. (1992). The architectural uncanny: Essays in the modern unhomely. MIT Press.

Winnicott, D. W. (2018). Harold Searles: Review of “The non-human environment in normal development and in schizophrenia”. In L. C. Winnicott, R. Shepherd, & M. Davis (Eds.), Psychoanalytic explorations (pp. 478–481). Routledge.