כרך א (2)

בקיץ האחרון, לאחר תהליך ארוך, יצאנו לאוויר העולם עם כתב העת 'בינינו' והיום, אנו גאים להציג את הגיליון השני ומקווים להמשיך ולתרום לשיח הפסיכודינמי במדינת ישראל. הגיליון השני מונה גם הוא שישה מאמרים. ששת המאמרים הללו נבחרו ממגוון של מאמרים שנשלחו אלינו לא רק בגלל איכותם אלא בגלל המרקם שהם יצרו יחדיו – מרקם המייצג תחומי עשייה שונים וחשובים בתחום הטיפול הפסיכודינמי.

למפגש ההדרכה יש פוטנציאל לעבודת עומק באזורי הנפש השוכנים במעמקי הלא־מודע של כל אחד ממשתתפיו. כדי שיתפתח אקלים רגשי־חווייתי מעמיק במסגרת ההדרכה, נדרשת יכולת להחזיק במורכבות תהליכי העברה־העברה נגדית שנוצרים בה ומתמזגים זה בזה בטריאדה ההדרכתית־טיפולית (מודרך־מטופל־מדריך). הדרכה מאפשרת היא הדרכה שיוצרת מרחב דיאלקטי שאפשר להכיל בתוכו את התווך המתקיים בין היבטים שקשורים להתפתחותו האישית של המטפל ובין התפתחותו המקצועית. מלבד זאת, הפרדוקס המובנה ליחסים טיפוליים וליחסים הדרכתיים, פרדוקס שקשור למה שנובע מהמטופל ולמה שנובע מהמטפל, מִתְחַיֵּה באופן שמאפשר לעבד תכנים גולמיים. במאמר זה אדגים, דרך וינייטות קצרות ממפגשי הדרכה, עיבוד באמצעות מנגנונים מהותיים לעבודת ההדרכה ולטיפול הדינמי: הכלה, הזדהות השלכתית, חלימה בהקיץ (reverie) ומימוש בפעולה (enactment). באופן עיבוד זה מרחב ההדרכה מאפשר למשתתפיו לכונן תקשורת של לא־מודע עם לא־מודע ושופך אור על האופן שבו התכנים הגולמיים של המטופל באים במגע עם העולם הפנימי הייחודי של המטפל. תהליכים חשופים אלה מתרחשים בין היתר מתוך ייסורים והתנגדויות, ואלה יוצרים בתורם אזורים מבוצרים ומושתקים שחוסמים את הפוטנציאל לעבודה נפשית מתמירה. לצד זאת, בזכות המוכנות לשהות יחד במצב משתהה וסופג, אפשר לפתח שפה נפשית ייחודית לזוג ההדרכתי, והיא יוצרת בתורה דימויים, מטפורות וחלימה.

במאמר זה אמתח קו תאורטי וקליני בין המושג הפסיכולוגי ביקורת עצמית ובין המונח הפסיכואנליטי עור מִשני. ביקורת עצמית עוסקת ביחסו של היחיד לעצמו ולנטייתו להרגיש נחיתות וחוסר מסוגלות בעקבות מכשולים או כישלונות אישיים. בגרסה רעילה מזאת של ביקורת עצמית נכללת הפניית רגשות שנאה, גועל ובוז כלפי העצמי. עור משני הוא צורה של מעטפת נפשית־פתולוגית שמתפתחת בעקבות הפנמת יחסי אובייקט לקויים בינקות המוקדמת ובאה לידי ביטוי בפסידו־עצמאות כתחליף לתלות באובייקט. במאמר זה אסקור ביטויים של ביקורת עצמית בראי הספרות הפסיכואנליטית ואתאר עבודה טיפולית עם ביטויים אלה. כמו כן אפרוס מחשבות ראשוניות על ביקורת עצמית כמעטפת נפשית שבאמצעותה היחיד – בעקבות כשל בהפנמת פונקציית המכל – מחזיק את עצמו באופן שעשוי להיות פוגעני אך הכרחי להישרדותו. טענתי המרכזית אפוא היא ששימוש תכוף ונוקשה בביקורת עצמית בבגרות עשוי להיות ביטוי של עור משני מנטלי. באמצעות דוגמאות קליניות (הפרטים המזהים הוצאו מהן) אנסה להמחיש שלא תמיד מספיקה חשיבה תאורטית על ביקורת עצמית כהפנמת סופר אגו נוקשה, כהפנמת עצמי או אובייקטים שליליים או כהפנמת יחסי אובייקט פתולוגיים גרידא ליצירת תנועה נפשית. מלבד זאת אתאר ואדגים את האופן שבו היחס לביקורת עצמית כביקורת שנובעת גם מצורך עמוק של המטופל להרגיש מוחזק על כל חלקיו מאפשר לו להרפות בהדרגה מהיאחזות זאת לשם החזקה נפשית מיטיבה ממנה.

משמעותה הקלינית של אי־הבנה בין אנשים נדונה בספרות הפסיכואנליטית עד כה בלי דיון מהותי ברובד החברתי־תרבותי שלה. בבלשנות לעומת זאת נוגע העיסוק באי־הבנה לרובד הבין־אישי ולרובד התרבותי, אך לא למשמעות אי־ההבנה בהקשר אינטימי ולא לייחודיות הסיטואציה הטיפולית. במאמר זה אני עוסקת בהיבטיה הרבים של אי־ההבנה בסיטואציה הטיפולית. הדיון ברובד התוך־אישי והבין־אישי יסתמך על תובנות פסיכואנליטיות וישולב בפרספקטיבה חברתית־תרבותית. המאמר מתבסס על בחינת דוגמאות חברתיות וספרותיות שימחישו חוויות רגשיות שונות של אי־הבנה ועל תיאורי מקרה עכשוויים. אעסוק בשלושה הֶקשרי תרבות: האחד הוא ההקשר החברתי־תרבותי של הפסיכואנליזה, הֶקשר שמובלע בתפיסה הטיפולית של רבים מאיתנו; השני הוא ההקשר היהודי־ישראלי; והשלישי הוא שינויים דוריים שנובעים משינויים חברתיים־תרבותיים. בעקבות שינויים אלה אנשים בני גיל שונה מתנהלים באופן שונה מבני גיל אחר. דרך דוגמאות קליניות אדגים את שילוב הרבדים ואת הדרך שבה הבנה ואי־הבנה נשזרות זאת בזאת בדרכים מורכבות. באמצעות הדוגמאות האלה אדגים גם את האופן שבו אפשר לשלב פרספקטיבה חברתית־תרבותית בחשיבה דינמית־קלינית בטיפול. המאמר מציע חשיבה על אי־הבנה ביחסים טיפוליים שבהם התוך־אישי והבין־אישי מובנים על הרקע החברתי־תרבותי, בתשומת לב מיוחדת לחברה הישראלית.

אדם חווה מצבי משבר שונים בחייו, והם מאתגרים את כוחותיו הנפשיים. כוחות אלה עומדים למבחן בהתמודדותו עם חוסר ודאות, עם מצוקה ועם אובדן. התאוריה הקלייניאנית נותנת מקום מרכזי לתהליכי עיבוד אובדן ואבל במסגרת חשיבה תאורטית על תהליכים שמתרחשים בעולמו הפנימי של האדם. דרך עולמו הפנימי הוא חווה את המציאות שבחוץ, מעבד אותה ומושפע ממנה. מלאני קליין קושרת בין תהליך האבל הנורמלי ובין תהליכי הנפש המוקדמים ומראה את האופן שבו האבל המוקדם קם לתחייה בכל פעם שחווים אובדן בהמשך החיים. במאמר זה אבקש לעסוק במורכבות האתגרים העומדים לפני האדם בתהליך זה: החרדות שקמות לתחייה, יחסי האובייקט וההגנות בתצורתם השונה והמשתנה. אדגים זאת באמצעות סיפורה של ילדה בשם צִ'יהִירוֹ, גיבורת הסרט המסע המופלא, שמתמודדת עם מעבר לסביבת מגורים חדשה ונאלצת להיפרד מסביבתה המוכרת והאהובה. הסרט חושף אותנו, בדרך חווייתית ובכנות, למסע הנפשי של הגיבורה בהתמודדותה עם אובדניה ובדרכה לשוב ולכונן את האובייקטים הטובים בעולמה הפנימי. אבקש אפוא להשתמש באוניברסליות של התכנים בסרט המסע המופלא, בהיותם הזדמנות להדגים את המתרחש בנפשו של אדם בעת משבר חיצוני ופנימי, דרך נקודת מבטה של התאוריה הקלייניאנית ולהציע מחשבות על תפקיד המטפל הפוגש את האדם במצבים אלה.

אחת השאלות המרכזיות בשיח הפסיכואנליטי עוסקת בתרומת הטיפול לפיתוח היכולת ליצור ייצוגים אצל המטופל ולפיתוח יכולתו לחשוב את מחשבותיו. ביון תרם רבות לשיח זה בהציגו את מנגנון המחשבה הנשען על פונקציית אלפא. פונקצייה זאת מתמירה תחושות ורגשות לייצוגים שאפשר לחשוב עליהם. ביון תיאר את אפשרויות השימוש במושג חלימה (reverie) כדי לעזור לנו להבין את האופן שבו אֵם לומדת להכיר את התכנים המושלכים אליה מתינוקה, ובעיקר את חרדת הכיליון שלו, ואת האופן שבו היא נעזרת בחשיבה הזאת כדי להחזיר לתינוקה את חרדותיו לאחר שעיבדה אותן. במאמר זה איעזר בהגותו של הפילוסוף הצרפתי בשלאר כדי להרחיב את אפשרויות השימוש בחלימה. החלימה הפואטית שעסק בה בשלאר מאפשרת לנו לחשוב על המטפל כעל יוצר, ועל השיח הטיפולי כעל שיח יצירתי. אציג את האופן שבו השימוש בחלימה הפואטית בטיפול תורם להיווצרות דימויים אצל המטופל. אחר כך אציג את אופן החשיבה של בשלאר על החלימה הפואטית כחלק מפיתוח מחשבתו על הדמיון ועל הדימוי הפואטי וכנגזרת של תורת הדמיון שיצר. אמחיש את הקשר שלו להיווצרות הסובייקט בטיפול, את תפיסת הקשר בין האדם ובין העולם ואת חשיבותה של תפיסה זאת לחדר הטיפולים. את האפשרות לפתח את יכולת יצירת הדימויים של הטיפול אציג בעזרת דוגמאות קליניות. מלבד זאת אציג את אופן העבודה המתואר אצל אוגדן כ"דיבור־שהוא־חלימה", את ה"שרבוט המילולי" (verbal squiggle), את ה"האנשה" וכן את הדרכים שבהן המטפל משתף את המטופל בדימויים שעלו אצלו ומשתמש בהם ככלים שתורמים לפיתוח יכולת החלימה של המטופל.

במאמר זה אדון בנטייתנו הגוברת ל"צריכה־עודפת" של גירויים חושיים והשפעתה של צריכה זאת על נפשנו. חושינו "מופצצים" כל העת בשפע של מזון, משקאות, מידע וגירויים חזותיים דיגיטליים. בה בעת יותר ויותר אנשים תרים אחר גירויים כאלה וצורכים אותם באופן סדרתי, בו־זמני ועוצמתי, וחדרי הטיפול הולכים ומתמלאים אנשים שמתלוננים על הישאבות לצריכת גירויים חושיים רפטטיביים ורצופים שגורמים לחוויית אובדן שליטה הרסנית. מאמר זה נע בין הציר התאורטי ובין הציר המיתי כדי להתחקות אחר השפעתה ומנגנון פעולתה של העודפות החושית בנפש. בציר התאורטי אעסוק בתאוריות פסיכואנליטיות על התפתחות הנפש מתוך הממד החושי. הציר יישען בעיקר על התאוריה המקורית של אולנייה בדבר התהליך הראשיתי והקשר שלו לממד החושי. בציר המיתי אשתמש במיתוס על ארוס ופסיכה כמסגרת נרטיבית שמארגנת את החשיבה על השפעתו של הממד החושי על הנפש. כמו כן אפתח את ההבנה בדבר אופן ההתגברות על הישאבות זאת. לבסוף אשתמש בדוגמה קלינית כדי להמחיש את הנושאים הנידונים במאמר ולהחיותם.