אהבה – מרכיב מהותי בטיפול בהפרעות התפתחות העצמי
ד"ר יחזקאל כהן (מינכן, מרץ 2015)1,2
יחזקאל (חזי) כהן ז"ל היה פסיכולוג קליני-מדריך ופסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הישראלית והבינלאומית לפסיכואנליזה, ומנהל-מייסד ומדריך במסגרת התוכנית התלת-שנתית לפסיכותרפיה פסיכודינמית בבית הספר לעבודה סוציאלית באוניברסיטת תל-אביב. לאורך 40 שנה הוא ניהל את המוסד בני ברית. עד יומו האחרון הוא טיפל והדריך בקליניקה פרטית בתל-אביב.
בבואי לדבר על אהבה אני חרד ונרעד – מה עוד אני יכול להוסיף על נושא זה שכל האומנויות עוסקות בו כבר אלפי שנים; נושא שאינו יורד מסדר היום; נושא שמלווה את החיים מרגע ההתעברות; נושא שמופיע בכל תחום מתחומי החיים.
בכל יום אנחנו שומעים התבטאויות כגון "אני אוהב לשתות קפה"; "אני אוהב את הסימפוניה הזאת של בטהובן"; "אני אוהב את ההר הזה"; "אני אוהב ללכת ואני אוהב לשחות"; "אני אוהב את התמונות של רמברנדט ואני אוהב סתם לשוטט ברחובות"; וכמובן, "אני אוהב אותך"; "הוא אוהב אותי".
כיצד אפוא נוכל לגשת לבירור התופעה האוניברסלית והמקיפה הזאת וכיצד נוכל לעסוק במקומה של האהבה בטיפול? ולפנינו עוד סוגיה, גדולה וחשובה – אם את כל התופעות האלה אנחנו מכנים במושג "אהבה", הרי שאין ספק שיש כאן משהו משותף לכולן. מוכרח להיות כאן מכנה משותף כלשהו לכל התופעות האלה שמוגדרות "אהבה". ועם זאת אנחנו עשויים לשאול אם אומנם כל התופעות שנכללות במושג אהבה הן אכן אהבה. האם אהבתה של אם כלפי תינוקה זהה לאהבתי לשתות קפה?
הבה נביט בארְיָה הידועה, אריית הקטלוג, מתוך דון ג'ובאני של מוצרט ונאזין לה:3 משרתו של דון ג'ובאני אומר לדונה אנה כדלהלן: "גבירתי, הינה רשימת כל הנשים שאדוני אהב. רשימה שאני אספתי. שימי לב ותקראי יחד עימי: באיטליה שש מאות וארבעים; בגרמניה מאתיים שלושים ואחת; בטורקיה תשעים ואחת ובספרד כבר אלף ושלוש. ביניהן יש נערות כפר, נערות מהעיר, איכרות, משרתות ודוכסיות ונסיכות. וכן הלאה וכן הלאה".
אומנם הכול מדברים על אהבותיו של דון ג'ובאני, או דון ג'ואן או כל שם אחר שנכנה אותו, אבל ברור לכולנו שאין זאת אהבה אלא כיבוש. ועם זה מדוע אנחנו מבטלים מייד את האפשרות שזאת אכן אהבה, רק בגלל מספר הנשים? או שמא משום שמדובר בפורקן יצרי גרידא? כלום באהבה הרומנטית בין שני בני זוג אין יצריות? האם באהבת אם או אב כלפי ילדם אין גם מידה של יצריות, שהרי אנחנו שומעים התבטאויות כמו "איך אני אוהב את התינוק הזה, הייתי אוכל אותו" והן מלוּוות בחיבוק עז ובנשיקות חזקות.
אנסה להשיב על השאלות האלה בהמשך ההרצאה, ועתה אתרכז במקומה של האהבה בטיפול, אף שטרם הגדרתי את התופעה הכוללנית הזאת. ההבדל המהותי בין אהבה בטיפול ובין אהבת מאכל או נוף הוא בהתרחשות של הדדיות, בהתרחשות של יחסים בין שני בני אדם, בין שמדובר בידידים, בעמיתים לעבודה ובין שאלה יחסים רומנטיים. כשמדברים על יחסים בין־אישיים מתכוונים ליחס של אוהב־אהוב, ובמקרים רבים האוהב הוא גם אהוב כשם שהאהוב הוא גם אוהב. לכן אין באהבה כלפי משהו שאינו אדם הדדיות. אומנם יש שטוענים שגם בין בני אדם נמצא יחסים של אוהב ואהוב שאינם הדדיים, היינו שהאוהב אינו נעשה אהוב מצד הנאהב, ואכן, מצב יחסים א־סימטרי כזה נוכל למצוא גם ביחסי מטפל־מטופל.4 ובכל זאת אני מבקש לטעון שיש מן המשותף לאהבה בין בני אדם ובין אהבה לעצם, ליצירת אומנות, לנוף וכדומה.
אהבה, או הקביעה שמשהו או מישהו אהוב עליי, מעידה לדעתי שלמשהו או למישהו הזה יש משמעות מיוחדת מבחינתי, שכן אני מרגיש משהו אישי, כאילו הוא (או זה) חלק ממני שאני שואף להתאחד עימו, שמעורר דמיונות, התרגשות נפשית וגופנית, חווייה שאינה ניתנת לפירוק ואף לא לתיאור.הבה ונשים לב לציטוט הזה של פרויד (Freud, 1906):
Dann setzen freilich die Unterschiede ein, welche den Fall der Gradiva zum Ideallfall machen, den die ärztliche Technik erreichen kann. Die Gradiva kann die aus dem Unbewußten zum Bewußtsein durchdringende Liebe erwidern, der Arzt kann es nicht. Die Gradiva ist selbst das Objekt der früheren, verdrängten Liebe gewesen, ihre Person bietet der befreiten Liebesstrebung sofort ein begehrenswertes Ziel. Der Arzt ist ein Fremder gewesen und muß trachten, nach der Heilung wieder ein Fremder zu werden (p.121).5
כך דיבר פרויד על ההבדל בין הטיפול הפסיכואנליטי או הפסיכותראפויטי ובין הטיפול שעשתה גרדיווה (Gradiva), ונשמע שהוא מקנא ביכולתה של גרדיווה לאהוב את המטופל שלה. כלומר באמירה הזאת ביטל פרויד לחלוטין את מקומה של האהבה בטיפול והותיר אותה רק כאהבה חד־צדדית שכינה transference love. ועם זה גם הציטוט שלעיל מעורר שאלות רבות, למשל אם פרויד מייחס את התפתחות האהבה של המטופל כלפי המטפל לנסיגה לשלבים המוקדמים מאוד של המטופל, לאותם שלבים ראשוניים של חייו שמתוכם התפתחה מצוקתו הנפשית, שבהם טמונים ניצני הפרעתו הנפשית. או אז נשאל את השאלה כיצד ייתכן ריפוי ללא הרגשת המטופל שהוא גם נאהב ולא רק אוהב. אם ירגיש שהוא רק אוהב אבל אינו נאהב, הוא ישוב ויחווה את הטראומה המקורית והראשונית שהביאה אותו לטיפול – ההרגשה שאינו אהוב, אינו מקובל ואולי אף אינו רצוי כלל.
ברור לנו שאהבתנו את המטופל נוגדת לחלוטין את הדרישה הפרוידיאנית לניטרליות ולהימנעות (abstinence). יתרה מזאת, פרויד (1912) תבע מן המטפל להיות אטום. וכך אמר:Der Arzt soll undurchsichtig für den analysierten sein und wie eine Spiegelplatte nichts anderes zeigen, als was ihm gezeigt wird (p. 384). ועם זאת כיצד נבין את דרישתו של פרויד לניטרליות בשעה שהמטופלת שלו .D .H סיפרה את מה שסיפרה על אודותיו? בספרה Tribute to Freud6 נכתב כי H. D. באה לפגישתה הראשונה בהתרגשות רבה. לאחר שעברה את עובדת הבית שפתחה לה את הדלת והוליכה אותה לחדר ההמתנה ולאחר שנכנסה לחדר הטיפול הבחינה מייד באוסף הגדול והמעניין של פסליו של פרויד, ועל כך הוא אמר, וזה היה משפטו הראשון: You are the only person who has ever come into this room and looked at the things in the room before looking at me (p.95). אחר כך היא הבחינה בכלבה שבחדר, ועל כך הוסיף פרויד ואמר: Do not touch her – she snaps – she is very difficult with strangers. ובאחת הפגישות הבאות הוא אמר לה: The trouble is – I am an old man – you do not think it worth your while to love me (p. 14).
וב־28 באוקטובר 1934, כלומר בתקופת הטיפול השנייה, כתב פרויד ל־H. D. את הדברים האלה:
I am eager to see you. The hour of 5-6 pm tomorrow Monday is reserved for you. Affectionately Yours, Freud (Cohen, 2016).
נראה שהאהבה שהפגין פרויד כלפי המטופלת שלו H. D. לא נבעה מצורכי הטיפול של המטופלת אלא מן הצורך שלו עצמו. ואכן, שאלה גדולה עלינו לשאול – כיצד מתיישב המשפט שציטטתי זה עתה עם אמירתו של פרויד במאמרו משנת 1912 (עשרים שנה בקירוב לפני הטיפול ב־H. D.) שבו טען שהמטפל אמור להיות אטום כלפי מטופליו ובמאמרו משנת 1919 (עמ' 163–164) שבו פיתח את מושג ההימנעות (abstinence)?
מרטין ברגמן (Bergman, 1987) הקדיש ספר שלם לנושא האהבה, ופרקים נרחבים בו עוסקים בשאלת האהבה בטיפול. ברגמן טען, בעקבות פרויד, שהבעיות הקשורות לאהבה נעוצות במתח בין חוויות הילדות ובין האהבה הבוגרת. חוויות ילדות שקשורות בטראומות שנוגעות לאהבת ההורים חוזרות על עצמן ביחסי האהבה הבוגרת. לדבריו, האנליטיקאי מייצג את העבר, ולכן המטופל אוהב אותו, משום שהוא ירפא את פצעי העבר.
ואולם ברגמן לא עסק בשאלה מה נדרש מן המטפל שעה שהמטופל מצפה שיאהב אותו. האם די לפרש למטופל את משאלתו ואת רצונו של המטופל שימלא את מקום ההורה, אותו הורה שלא מילא תפקיד זה ולא ענה על צורכי המטופל? האם הבהרה מעין זאת תרפא את פצעי המטופל, פצעים שהוא נושא בתוכו שנים ארוכות מאוד?
בקטע המצוטט לעיל מתוך עבודתו של פרויד (1906) על "גרדיווה" ניכרים שני דברים: (א) אין פרויד מכיר באהבה שאינה יצרית –…wenn wir alle die mannigfaltigen Komponenten des Sexualtriebes als "Liebe" zusammenfassen…7 (עמ' 118) ו(ב) אין הוא נדרש למתרחש בטיפול כאשר האהבה מכוונת למטפל (לרופא כדבריו) אך אין הדדיות, שהרי לדבריו הרופא אינו יכול לעשות את מה שעשתה גרדיווה.
ברגמן (1987) ניסה להבהיר את המעברים השונים שחווה פרויד עצמו כשעסק ב"אהבה", וניכר שפרויד התלבט מאוד בשאלה אם אהבה היא חלק מן העולם הדחפי של האדם, חלק מן היצרים שלו, או שמא משהו נפרד. פרויד ייחס אפוא את האהבה פעם לסתמי (ID) ופעם לאני (EGO), ועל כן אמר ברגמן: It is evident from this discussion that what mattered most to Freud was that the link between love and sex should not be lost (p. 177) ובסופו של דבר ניסה לסכם את התפיסה הפסיכואנליטית בנוגע לאהבה כך:
So far, psychoanalysis has not developed a definition of love of its own. I take this to mean that psychoanalysts have not succeeded in explaining the nature of love. However, in spite of this difficulty I believe that psychoanalysis can explain what goes on intrapsychically when one loves. First, there is a refinding of some hitherto repressed aspect of the parent. Then there is a recalling, however dim, of the very early symbiotic phase. This is followed by the inclusion of the other within the boundaries of the expanding self, the undoing of some degree of separateness. There is a transfer of the idealization of the self or the idealization of the parent that makes one feel that this person is perfect or at least perfect for me. Hope is awakened that this person so selected will heal all or many of the wounds earlier disappointments have inflicted (p.260).
נדמה לי שגם סיכום זה אינו עונה על השאלה שאני מנסה להתמודד עימה – מהי אהבה? – ולא רק בין בני זוג. ועל אחת כמה וכמה אין כאן משום מענה על שאלת האהבה בטיפול, ובייחוד אהבתו של המטפל את המטופל. לטענתי, אהבה וליבידו אינן תופעות זהות. אני מניח שיש אהבה שנכלל בה גם ליבידו, אבל אין ליבידו שנכללת בו אהבה. ליבידו הוא מושג שמציין דחף, אנרגיה דחפית שמפעילה את האדם, ואילו אהבה היא מצב רגשי־רוחני, מצב אמוציונלי ולא דחפי־ביולוגי. אני סבור שהבלבול בין שני מושגים אלה גורם למטפלים רבים לחשוש מפני קרבה למטופל ומפני אהבה למטופל, ועקב זאת מונעים ממנו את מה שהוא זקוק לו יותר מכול. ואכן, המושג "אהבה" מופיע בדיונים קליניים שונים בהצהרות כגון "זה מטופל שאני אוהב מאוד", אבל חוץ מבדיונים הקליניים שמושמעת בהם הכרזה מעין זאת אין אנחנו שומעים על אהבה במאמרים תאורטיים שעוסקים בטיפול.
אני סבור שמרבית המטופלים שאנחנו מטפלים בהם היום בטיפול פסיכואנליטי, או בטיפול פסיכותראפויטי בגישה פסיכואנליטית, הם בני אדם שפגועים קשה מראשית חייהם גם אם פנו לטיפול בגיל מבוגר. ובמובן זה אין לי ספק שהמטופלים של היום שונים מן המטופלים שהכיר פרויד. לפיכך עלינו להתרכז בצרכים הראשוניים של מטופלינו, צרכים ראשוניים שנפגעו, ואין די בהעלאת החומר המודחק לתודעה להבריא את המטופלים האלה.
על כן לא מקרה הוא שדרך המושגים שאנחנו משתמשים בהם היום – מושגים שעניינם אמפתיה, קבלה של המטופל והכלתו – אנחנו עוסקים בשאלות של התפתחות העצמי ושל הפגיעה בעצמי או פרגמנטציה שלו יותר מבעבר. אכן, ניכר שבכל הדיונים מן הסוג הזה חסר הדיון במושג האהבה, ואני סבור שהיעדר זה נובע מן היחס המורכב כלפי תופעת האהבה.
לדעתי, ככל שמקור ההפרעה הנפשית מוקדמת יותר כך יש לאהבה מקום מרכזי יותר בתהליך הריפוי של מטופלים אלה. בני אדם אלה נדרשים בראש ובראשונה לעצב ולארגן את העצמי שלהם ולהרגיש ביטחון בהיותם ישויות נפרדות שעומדות מול העולם ובעולם, ועל כן יכולות ליזום ולתכנן דברים ולשאוף ולפעול להשגת מטרותיהן. מלבד זאת זקוקים בני אדם אלה להרגיש רגשות אמיתיים כלפי עצמם וכלפי זולתם.
מטרות אלה יושגו אך ורק מתוך קשר עמוק ואחדותי עם מישהו אחר, חווייה שנמנעה מבני אדם אלה בעת ינקותם. לפיכך נדרשת כאן חווייה אמוציונלית חזקה שמושתתת על אמפתיה, על קרבה ועל הבנה מתוך אהבה. אמפתיה, קבלה והבנה אינם מספיקים להתפתחות העצמי באופן תקין. המטופל זקוק לחוויה שירגיש בה שהוא "אחד עם המטפל", שהוא מה שאני מכנה "בראש של המטפל" כל העת, דהיינו שירגיש נאהב. אם לא ירגיש המטופל נאהב במשמעות שהבהרתי, לא תיתכן הפצעה של העצמי שלו והתגבשותו.
מחברים שונים ציינו את הצורך של התינוק באהבת הוריו. הם הצמידו שני אופני יחס חיוניים בדרך כלל: טיפול במשמעות care ואהבה. ואולם כאשר מבהירים, מחברים ומפרטים את היחס הדרוש לתינוק, מתברר שעוסקים ב־ care יותר משעוסקים באהבה, אם עוסקים בה בכלל. ובעצם ניכרת רתיעה מן העיסוק במושג המורכב "אהבה". נוכל לעסוק ביתר חופשיות במושג זה בסיטואציה התראפויטית אם נדע להבחין בין "אהבה כלפי המטופל" ובין "להיות אהובים על המטופל". להיות "אהוב על" הוא מצב נפשי שתיאר יפה יעקב שבתאי בסיפורו "הדוד פרץ ממריא". שימו לב לתיאור הזה של דוד פרץ שמאוהב באישה גאולה:
בימים הבאים חזר הדוד פרץ לאורח־חייו הקודם. הוא המשיך לעיין במסה של פליכאנוב "על האישיות בהיסטוריה", אבל הוא הרגיש איך מיום ליום הוא שוקע והולך באיזה ערפל ופיזור־הדעת. משפטים פשוטים ובהירים היה נאלץ לחזור ולקרוא פעמים אחדות מלה אחרי מלה, לפעמים בקול, רק כדי שייקלטו בדעתו. ואז היה מגלה שהם תפלים ובעצם אינם מעוררים בו כל הד. אבל הוא התעקש להמשיך, קודר ומיוגע, אף כי בסוף העמוד לא זכר מה קרא בראשיתו (עמ' 140).
אימא שמאוהבת בתינוקה אינה אוהבת את תינוקה. אימא עשויה להרגיש אהבה כלפי תינוקה בתחילת חייו, במצב של השתקעות בו (ויניקוט, 2009), אך בה בעת היא אינה מתעלמת מעצמה ומתפקודיה כלפי התינוק. וכך אני רואה גם את אהבת המטפל את מטופלו. המטפל שנעשה מאוהב במטופלו אינו חי בפרדוקסליות הזאת של הזולת שהוא גם עצמי, ועל כן הוא "זולתעצמי" בלשון פסיכולוגית העצמי, והוא גם לא חי בפרדוקסליות הזאת של "היות ועשות" בנוסח ויניקוט וגם לא בקיום יחדיו של יסוד זכרי ויסוד נקבי.
מה קורה בילדות המוקדמת מנקודת מבט רגשית והתפתחותית? דומני שעל השאלה הזאת היטיב להשיב ויניקוט, ואני מבקש להזכיר אי אלה דברים משלו בנושא זה. ויניקוט (1995) הבחין בין "היות" (being) ובין "עשות" (doing). ההיות אינו נדרש למבנה נפשי כלשהו. ההיות מתפתח בהיותו התהוות מתמדת. הוא ממד של קיום טהור שאין לו, ולא יכולות להיות לו, מילים. התינוק השרוי ברובד ההיות לעומת האחר, האם, נתון בזיקה של אחדות ושל זהות. ויניקוט אמר ש"שני בני אדם נפרדים יכולים להרגיש שהם אחד, אבל כאן במקום שאני עוסק בו התינוק והאוביקט שלו הם אחד" (ויניקוט, עמ' 101; הדגש במקור). על פי הבנתי את הדברים, הרגשה של "היות", הרגשה של חיים במשמעות של הווייה, היא הרגשה שתחילתה במצב של אחדיות (oneness). מצב ה"עשייה" לעומת זאת הוא מצב שמבוסס על נפרדות. גרוטשטיין (1979) אף הרחיב הסבר זה באומרו שבאחדיות זאת נכללים עברו של האדם, בית אביו, ארץ מולדתו ומסורת התרבות שלו, וממנה יבקע העצמי הייחודי שלו. ההיות הוא צורך (need), ואילו העשות הוא דחף (drive).
במבוא שלה לחסך ועבריינות (ויניקוט, 2014) הדגישה שרה קולקר שצורך "ההיות" הוא המניע העיקרי להתפתחות; הוא הצורך להיות, לחיות, לצמוח, ואחר כך גם להירפא. קולקר שואלת מה היא האחדיות (ONENESS) אם לא אהבה? יחד עם ההתהוות, עם החווית ההיות מתפתח ה"עשות" שמלווה את ההיות בתשוקה, בחמדנות ובתאווה. הבריאות הנפשית מתבארת במזיגה הזו שבין "היות" לבין "עשות".
ואולי זה המקום לראות בהזמנה של דון ג'ובאני לנשף ביטוי של עשות ללא היות, ועל כן כאן העשות בא לידי ביטוי בתוקפנות ובמיניות, בדחפים. כאן המקום להראות שדון ג'ובאני אינו מרגיש היות במשמעות am I, ועל כן לשום דבר אין משמעות ייחודית; הכול שווה ערך ושווה מהות – כל ריקוד, כל אישה וכיוצא באלה. ומי שאינו הווה, מי שאינו חווה חוויה של am I, גם אינו יכול לאהוב. ויניקוט (1995) לעומת זאת הניח שהחווייה הראשונית של היות גורמת לנו להיות בני אדם מאמינים, והאמונה הזאת אינה אלא תולדה של החוויה הראשונית שבה אנחנו אהובים. חשוב אפוא שהמטפל המנסה להביא את המטופל למצב היות יאפשר למטופל חוויה שירגיש בה אהוב. ויניקוט (1998) הוסיף והדגיש בנוגע ליחסי אם־תינוק שהאם אומרת בשפה לא מילולית אל תינוקה: "אפשר לסמוך עלי – לא משום שאני מכונה אלא משום שאני יודעת למה אתה זקוק; איכפת לי (I care) ואני רוצה לתת לך מה שאתה צריך. לזה אני קוראת אהבה בשלב זה של ההתפתחות שלך" (עמ' 98).
מילות המפתח כאן הן "אכפת לי", ואף הייתי מוסיף את האמירה "אתה תמיד בראש שלי על כוליותך". בספרה על הליריות של הנפש הבחינה דנה אמיר (2008) בין "לדעת את" ובין "לדעת על אודות". לדעת "על אודות" משמע לדעת את המושא הממשי, ואילו "לדעת את" משמע לדעת את המושא האפשרי. זאת הבחנה חשובה מאוד לעניינינו מכיוון שבווינייטות שאביא ידע המטפל, ברוב המקרים, על אודות המטופל ועסק בדברים הממשיים שהביא עימו, בשעה שהיה עליו להכיר את המטופל לעומק, כלומר לעסוק בכל צדדיו, גם בהיבט האפשרי שלא בא לידי ביטוי באותו טיפול. אני מבקש להציג לפניכם וינייטה מראשיתה של שעת טיפול עם בחור בן עשרים ושמונה, דוקטורנט במדעי הטבע. הפגישה נערכה בבוקר, לאחר שעת טיפול בערב שקדם לו. וכך התחילה הפגישה:
נכנס, חולץ נעליים ונשכב.
מ': אני חולה עדיין. בעיקר ביליתי בלישון בצורה כזו או אחרת. היום היה לי די מסובך לצאת מהמיטה. (גם בטיפול בערב הקודם הוא היה חולה, ללא חום אבל חולה.)
(שותק ונוגע בפניו.)
אני צריך להתגלח. מודע לזה ואין לי כוח. אז כל פעם שאני מעביר את היד על הפנים אני נהיה מודע לזה. אני אומר לעצמי – לא נורא... אני אעשה את זה אח"כ... בינתיים נוח במיטה.
יש עוד כמה דברים שאתה (לעיתים מדבר על עצמו בגוף שלישי) אמור לעשות, אבל כ"כ נוח במיטה. זה לא שיש לך איזה ילד להאכיל אותו. בסך הכול צריך להאכיל את עצמי.
מטפלת: התאמצת לבוא היום, היה לך קשה לצאת מהמיטה משכיחת הזיפים והמטלות.
מ': כן. אבל חשוב לבוא. וגם יש פה איזה נימוס בסיסי. אני לא אבטל רבע שעה לפני כי קשה לקום מהמיטה...
(מתעטש, מקנח את האף, מנוזל ומצונן מאוד.)
אה... אה... (שותק.)
אז גל אמרה שרוצה שנהפוך להיות זוג. כאילו רשמי וכאלה... וכרגיל, אני לא בטוח מה בא לי...
זה כבר באיזה שהוא מקום קשר. זה לא הופיע משום מקום. אבל היה לי נחמד החופש המדומה הזה.
מטפלת: המקום הלא מוגדר, החופשי, שאתה לא צריך להיות בו במאמץ להתאים את עצמך.
קטע זה ודאי מעורר מחשבות שונות אצל כל אחד. יש שיראו בו אמירה רגרסיבית כלשהי; יש שיראו בו פינוק או התפנקות. אני סבור שזה בדיוק המקום שאמפתיה והבנה כמו שהביעה התראפויטית אינן מספיקות. אומנם התראפויטית נהגה באמפתיה רבה כאשר אמרה לו שהוא זקוק למקום שבו לא נדרש ממנו מאמץ, אבל בני אדם שסובלים מליקויים בהתפתחותם המוקדמת זקוקים למשהו מלבד אמפתיה. קרוב לוודאי שהייתי אומר לו: "לא עשיתי מה שאולי היה נכון שאעשה למענך, היינו לטלפן אליך בבוקר ולשאול לשלומך ואולי לקבל אותך בשעה מאוחרת יותר."
אכן, יהיו שישאלו אותי מה הייתי עושה לולא הייתה לי אפשרות לקבלו בשעה מאוחרת מזאת, אבל זאת אינה השאלה שאני מבקש להעלות כאן. אני מבקש לציין שבאמירה שלי אני מקבל עליי את האחריות – הייתי אמור לברר מה מצבו טרם בואו אליי. זאת האכפתיות שדיבר עליה ויניקוט, זה הביטוי לכך שהמטופל "בראש שלי" ולא רק כאשר הוא בא לטיפול. ובמילים אחרות, זאת האהבה שמטופל כזה זקוק לה. אני מרגיש שמצד אחד הבחור, המטופל הזה, עדיין לא שרוי במצב ההיות, ומצד אחר הוא נאבק במצב העשות.
העיסוק בהיות ובעשות קשור בין היתר גם לעיסוקו של ויניקוט בכל נושא הדחפים, שכן הוא לא היה חסיד דחף הארוס ודחף התנטוס. ויניקוט עסק בעיקר בחיים, בחיוּת ובהיות, ואף שדיבר כביכול על שני דחפים שכינה אימפולסים – אימפולס הנייעות ואימפולס האהבה הפרימיטיבית – נראה שהעדיף לראות בשניהם את שני הצדדים של אותו דחף. לפיכך הוא לא ראה בתוקפנות ניגוד לחיות, משהו הרסני, אלא משהו שקשור תמיד להבחנה בין משהו של העצמי ובין מה שאינו עצמי; והאהבה קשורה תמיד לאחדותיות. נראה לי אפוא שהאדם נאבק כל חייו בצורך להרגיש אחדיות (oneness) – עם האם, עם משפחתו, עם הקהילה, עם כל היקום – מצד אחד ובצורך בנבדלות, בייחודיות, מצד אחר. במסגרת הטיפול אנחנו עשויים להבחין בין תופעות שמעידות על משאלת האחדיות ובין תופעות שמעידות על הנפרדות, על שמירת הייחודיות. לטענתי לא יתפתח ההיות, גם לא של המטופל בן העשרים ושמונה שכותב דוקטורט, ללא חוויה של אחדיות, ללא חוויה של אהבה במשמעות שהזכרתי.
ויניקוט (1995) הבחין בין יסוד זכרי ובין יסוד נקבי – שני יסודות שנבנית עליהם אישיותו של כל אדם. היסוד הזכרי מאפשר את היחס כלפי העולם ואליו (בין באקטיביות ובין בפסיביות), והיסוד הנקבי מאפשר את היחס לְעצם, כמו שַד האם, כאל סובייקט, כלומר התינוק אינו מתייחס אל השָד (כמו היסוד הזכרי שבו), אלא הוא־הוא השָד עצמו.
מכאן ניכר שהיסוד הנקבי הוא המאפשר את חוויית ההיות, והיסוד הזכרי מאפשר את העשות. והמסקנה הברורה ביותר היא זאת: היסוד הנקבי שואף תמיד להיות, להיות המושא, להתמזג, ואילו היסוד הזכרי שואף להפרדה, ליצירת הרגשה של and not me me. בספרו משחק ומציאות (1995) הבחין ויניקוט הבחנה חשובה ורלוונטית מאוד לנושא הרצאה זאת – מקום האהבה בטיפול. בעמ' 103, בתרגום לעברית, הוא הבחין בין שָד שהווה ובין שָד שעושה. אֵם שהשָד שלה הווה גורמת לכך שגם תינוקה הווה כי הוא והשָד זהים. אֵם שהשָד שלה עושה פוגמת ביכולתו של תינוקה להיות.
בשיחה עם עמיתים על השָד ההווה ועל השָד העושה סיפרה שרה קולקר, אחת העמיתות, שהתארחו אצלה זוגות צעירים אחדים והתנהלה שיחה ערה בין כולם. לאחר זמן מה אמרה אחת מהן: "עכשיו אני צריכה להניק את התינוקת שלי ואז יצאה להניקה. כעבור זמן מה ראתה העמיתה המארחת את אחת הנשים חולצת את שדה ומניקה את תינוקה וממשיכה להשתתף בשיחה. ניכר בעיני העמיתה שהשד של האם הראשונה הוא שָד "עושה" והשָד של האם השנייה הוא שָד "הווה".
אני מניח שהיום המטופלים אכן זקוקים לשָד הווה ולא לשָד עושה. שָד הווה משמעו חוויה של אחדיות עם המטופל, ואותה אני מכנה אהבה של המטפל את המטופל, שכן תרגום היסוד הנקבי לילד ולמבוגר הוא המאפשר את ההיות בעצם היותם של המטפל והמטופל אחד לעיתים קרובות. ובמילים אחרות, הדבר (התמקמות המטפל) מחייב קרבה ואינטימיות של המטפל כלפי המטופל, או במשמעות נוספת – ההרגשה של המטופל שהוא כל הזמן "בראש של המטפל", מעין חלק ממנו, כמו שהגדרתי זאת קודם לכן.
המטופלים היום זקוקים למישהו ש"יודע את" ולא רק "יודע על אודות", בלשונה של אמיר (2008). זאת היא האהבה האמיתית שהם זקוקים לה. ומן הראוי שאצטט את דבריה של אמיר בהקשר זה:
...האהבה עצמה מבוססת על הדיאלקטיקה בין שתי צורות הידיעה האלה... האיזון הלירי בין הכרת האוביקט האקטואלי לבין הכרת האוביקט האפשרי איננו רק הבסיס לידיעתנו את האַחֵר, כל אַחֵר שהוא, אלא הוא גם סודה העמוק ביותר של יכולתנו לאהוב את האחר הזה, הן מחוצה לנו והן בתוכנו (עמ' 96–97).
אני מניח שהקושי של מטפלים לאפשר חוויות של אחדיות, של אינטימיות ושל אהבה נובע מדרישתן להתמסרות ייחודית למטופל, ובלשונו של גנט (Gent) , כניעה (surrender), שכן להתמסרות הזאת נדרשת השקעה עצומה של אנרגייה נפשית ושל זמן. עניין אחר שמקשה על המטפל נעוץ ביסוד הנקבי, אותו יסוד נקבי־נשי שמאיים על מטפלים גברים מבחינת גבריותם. ומלבד זאת ישנו החשש המתמיד למרכיב המיני – החשש שקרבה ואינטימיות יעוררו היבטים מיניים דחפיים אצל המטפל או המטפלת. הבה נתבונן בווינייטה מתוך שעת הטיפול ברועי . מדובר בילד בן עשר שמסרב בתקיפות ללכת לבית הספר. הוא סירב לבוא לפגישה הקודמת והפעם הגיע בדיוק רב.
המטפל: אתה מגיע היום בדיוק כמו שעון שוויצרי.
ר': מחייך ונכנס ישר לחדר כדי להטעין את הטלפון הנייד שלו. הילד רואה בשקע את הנייד של המטפל ואומר למטפל: אתה טוען לעצמך. המטפל אומר לו שיכול להוציא את הנייד שלו (של המטפל) ויכול להטעין את שלו. הילד אכן עושה כך – מחליף את המטענים – ואומר למטפל: שבוע הבא אני לא בא לפגישה. לשאלת המטפל "למה?" אומר הילד שהוא יהיה בטיול שנתי של בית הספר והמטפל אומר שזה אומר שלא ייפגשו שבועיים וחצי (בגלל חג).
ר': אז הרווחתי.
למשמע תשובת הילד המטפל עסק בכוונתו של הילד (באומרו "הרווחתי") והגיע למסקנה שכאן מזדהה הילד עם אביו שמתנגד בכלל לטיפול.
בתחילתה של פגישה זאת אני מרגיש שהמטפל העמיד את עצמו בנפרד מן הילד ולא במאוחד עם הילד. זאת עמדה טרומית שאינה מקדמת את הטיפול. הילד זקוק לאחדיות כדי ליצור ממנה את הנפרדות. לוּ הרגיש המטפל את האחדותיות עם הילד הוא היה יכול לומר לו, בנוגע לבקשתו להטעין את הטלפון, ששניהם ניזונים מאותו מקור, ולכן כמו שהוא מטעין את הטלפון גם הילד יכול להטעינו. ואחר כך, לאחר שהודיע לו הילד שלא יבוא לטיפול בשבוע הבא, עסק המטפל בשאלות של מציאות, של סיבה ומסובב – למה לא יבוא – במקום להיות קודם כול בחוויה של ההתרחקות של שניהם, כמו באמירה שאם לא יבוא, לא יוכלו להטעין זה את זה. והינה וינייטה מטיפול אחר, טיפול בנער בן שלוש־עשרה, בן יחיד להוריו. הנער הופנה לטיפול בעקבות תלונות מבית הספר הן בשל התנהגות תוקפנית הן בגלל אירוע של התנהגות מינית חריגה – ילדים דיווחו שראו אותו בחברת ילד אחר, מכנסיהם מופשלים, ואחד מהם שם את איבר מינו בפיו של האחר.
בתחילת פגישה שנערכה עם המטפל חצי שנה בקירוב מאז החל הטיפול הצהיר הנער שלרגל יום הולדתו הוא ייסע עם הוריו לחו"ל ומייד המשיך ואמר שהוא לא ירצה לחזור מחו"ל. על שאלתו של המטפל מדוע השיב הילד: רע לי, רע לי בכל מקום, רע לי בבית הספר, מעליבים אותי ומציקים לי, וגם בבית לא טוב לי. הכי אני רוצה לעבור לפנימייה וזה יהיה לטובה.
המטפל שואל: למה לטובה?
הנער משיב: אוכל לשחק כל יום עם חברים, נעשה דברים ביחד, כי שם בפנימייה לא אשב לבד כמו בבית ומחכה עד שעות הערב שההורים יחזרו.
המטפל אומר על כך: אולי, אתה צודק, ובפנימייה יהיה לך טוב יותר. גם בשיחה שלי עם אימא ואבא הם חשבו שאולי זה יהיה לך טוב.
הנער: זה מה שהם אמרו?
המטפל: כן, אמרו זאת מתוך דאגה לך, שלא תסתובב בחוץ מבלי שהם יודעים היכן אתה משוטט. זה לא בגלל ההתנהגות שלך אלא מתוך דאגה לך.
הנער: מה, הם אמרו שאני מסתובב וזה מסוכן? המטפל: שאתם מסתובבים במקומות מסוכנים כמו בניינים שבבנייה.
הנער: רודף אחריי בן אדם מבוגר שרודף אחריי כבר חצי שנה, רוצה להכות אותי כי עשיתי דברים רעים לילדים שלו.
המטפל: איזה דברים רעים עשית לילדים שלו?
הנער: קיללתי אותם, בני זונות, ואמרתי שאשים את ההורים שלהם בכלא. אבא לא דואג לי בכלל. הוא אפילו שמח כאשר אני נפצע או כשמרביצים לי בבית הספר אז ההורים שלי דווקא שמחים.
כמו בווינייטה הקודמת, גם כאן אני מרגיש נפרדות בין המטפל ובין הנער, נפרדות שאינה מצמיחה משהו בריא בילד. המטפל נותר אדיש לאחר שהביע הנער רצון לנסוע לחו"ל ולא לשוב או כאשר דיבר על פנימייה, והרי מצב כזה אמור להביא את הטיפול לידי סיום. המטפל לא הביע כל רגש לאחר ששמע שהיחידה מטפל־נער אמורה להתפרק. ויתרה מזאת, המטפל נשמע כמו זר או כמי שמשמש פה להורי הנער ולא חלק מישותו של הילד. הרי בצד האמירה של הנער שבפנימייה ירגיש טוב יותר יש גם קולות, ובעיקר רגשות, אחרים כגון הדחייה מהבית ומההורים, התיוג של הילד הבלתי נסבל, הפחדים מן הלא ידוע והדחייה מצד המטפל. מצב אחדותי עם המטפל היה מביא לידי התעוררות רגשות אצל המטפל, אותם רגשות שניסה הנער להדחיק; והעובדה שהמטפל אינו נתון במצב אחדותי עם הנער בא לידי ביטוי מובהק כאשר שאל הנער, בפליאה גדולה, את המטפל: "זה מה שההורים אמרו?" כלומר הנער שאל: "מה, באמת, ההורים רוצים לשלוח אותי לפנימייה?" והמטפל נשאר כביכול מחוץ לנער ולא היה אחד עימו.
בשפתו של ויניקוט (1995) הייתי אומר שהמטפל נשאר במצב של object relating. הוא לא הביא את הנער לידי מצב של object use, כלומר הנער לא הגיע למצב שאפשר לו להשתמש באובייקט, לראות בו מישהו אחר, בעל סובייקט משלו, ועל כן היה עשוי לסייע לו. אולי ראה הנער במטפל שופר של הוריו, אולי נציג של בית הספר, אולי מישהו כמו אבי הילדים שרודף אותו לטענתו.
כל עוד לא נוצרת כאן יחידה (unit) של מטפל־נער לא יוכל להתפתח אצל הנער עצמי בריא אינטגרטיבי שיש לו הרגשת רציפות, זהות עצמית מגובשת ונהירה לו, מטרות ושאיפות לעתיד הקרוב והרחוק, יכולת להיות לבד בנוכחות האחר ויכולת לקיים מערכת יחסים בין־אישיים שמבוססת על הדדיות ועל הכרה בסובייקטיביות של כל אחד מן השותפים למערכת היחסים.
בווינייטות האלה ניכר שהמטפלים לא היו שקועים לחלוטין במטופליהם, המטופלים לא היו "בראש שלהם" בלעדית, הם לא הרגישו שהם והמטופל חד המה. בווינייטות האלה נתנו המטפלים את דעתם גם על ההורים, על המורים ועל בני אדם אחרים ולא היו בלעדית עם מטופליהם. לסיום אציג שעת טיפול שממחישה לדעתי את הצורך החיוני באהבה בטיפול:
רינה, בשנות השלושים לחייה, תיארה חיים יחסית יציבים עד לשנת השירות הלאומי. היא תיארה את השנה כטראומטית. נחשפה לחבורה של אנשים (בעיקר מנהל המקום) שהרעידו את עולמה. ההתנהלות שם כללה צביעות, רכילות, בריונות, דברים שלא נחשפה אליהם בבית הספר הדתי שבו למדו רק בנות. היא חשה בשנה זו התעללות נפשית. לאחר סיום השירות יצאה לראשונה מהבית והחלה בלימודים באוניברסיטה, שם חוותה משבר דיכאוני אובדני חריף (ייתכן פסיכוטי). בשנה זו גם נפטר אביה. בשיא המשבר ברחה למדבר ללא מים ואוכל עד שנמצאה על ידי קבוצת מטיילים. רינה מרבה להקדים, נכנסת לחדר ההמתנה כחצי שעה לפני זמן הטיפול, נשארת בשירותים זמן רב לאחר סיום הטיפול. לאחרונה רינה אינה עובדת. היא שכרה דירה לשם מתקשה להגיע, ורוב הזמן נמצאת בבית אימה במרכז הארץ. בתקופה האחרונה החלה לדבר על אמיר, בחור בו הייתה מאוהבת בתקופת הלימודים באוניברסיטה, ובמקביל ישנם ניסיונות להכיר בחורים חדשים. לרוב רינה נעלמת לאחר שיחת טלפון ראשונה או לאחר מפגש ראשון. רוב הזמן היא בבית אימה, כאשר היציאה לטיפול היא בין הגיחות הבודדות החוצה. להלן תיאור הפגישה:
ר' מגיעה עם שקיות ביד, מתיישבת ומייד מתחילה לדבר בקול רם מהרגיל.
ר': נוכל לשבת היום יותר זמן מהרגיל? אפשר? אני אשלם על זה.
מטפלת: (מופתעת לא מספיקה לענות ורינה ממשיכה.)
ר': התגעגעתי למשהו מכיל, אני מאוד רוצה מישהו שיקשיב לי, את מקשיבה לי. את מקשיבה לי. פתאום קמתי בבוקר ורציתי שתקשיבי לי מההתחלה. לא הלכתי לעבודה. את יודעת על מה רציתי לדבר איתך אתמול?
מטפלת: לא, לא יודעת, אבל את מרגישה שאדע.
ר': רציתי לבטל, לא הרגשתי טוב, ואז קמתי בבוקר, לא הלכתי לעבודה, למרות שהבנות (תלמידות בבית הספר בו מלמדת) מחכות לי, יש מרתון היום, ישבתי במיטה ופתאום נורא רציתי לבוא. רציתי לספר לך על הפלירטוט שלי עם המוות, על הבריחה שלי מהמציאות. על זיכרונות מאוד ראשוניים. הייתי בת ארבע, זיכרון מאוד מעיק. היינו בבית החולים כי דודה שלי חולה , אחות של אבא. אחר כך היא נפטרה. בן דוד שלי, קוראים לו מתי, החזיק אותי על הידיים והצביע ממול ושאל "את מי את רואה??" היו שם דודה שלי ואבא שלי. אמרתי אבא בקול מתפנק. מייד הרגשתי שעשיתי משהו לא בסדר. גם הצחוק וגם שטעיתי, שאמרתי אבא ולא דודה. הוא רצה שאגיד דודה. הלכתי יד ביד עם אחותי וכל הזמן עצמתי עיניים ולא רציתי לראות את מתי, הרגשתי שפגעתי במתי ובה. אני זוכרת את הבושה שעניתי משהו לא נכון וגרמתי כאב בזה.
מטפלת: הרגשת שאת מחוייבת למישהו אחר יותר מאשר לעצמך.
ר': לא יודעת למה. כאילו נקודות שאני זוכרת. זה חשוב לי שתשמעי. את מרגיעה אותי. היו כבר אז איים שחורים. היתה הקלה בבוקר בגן, בבית הספר, בתיכון, בחיבוק של אבא שתמיד פתר הכול. הדברים הרעים היו וחלפו. הייתי ילדה שובבה, באופן חמוד כזה (מחייכת חיוך מקסים).
מטפלת: אני יכולה לדמיין את זה (מחייכת אליה בחזרה).
ר': אבא היה דואג כל הזמן, היה דואג שהייתי מטפסת על קיר שהיה חוצץ בינינו לשכנים. הדאגה לא השפיעה עליי. מרוב שהיה דואג להכול הגעתי למסקנה ששום דבר לא מסוכן. אני רוצה להראות לך תמונות שהבאתי...
מראה תמונות של אחיינים שלה.
מטפלת: שתפי אותי ברגע שקמת ורצית לבוא לטיפול.
ר': רציתי לבוא אחרי עימות עם אימא שהתחיל מאתמול. היא אמרה לי שאני אוכלת בלילה וזה לא טוב, ובגלל זה כואבת לי הבטן. אני מרגישה שבגלל הכדורים השמנתי. תחושה של כבדות. סליחה שאני משתפת, מלאות עצירות. תחושה שכולי מתפוצצת. רציתי שתדעי שאני לא מרגישה טוב. פשוט שתקשיבי לי, שזה מה שאני צריכה.
ר': בא לי לספר לך שלא תשאלי.
מטפלת: אני מודה לך שאת מכוונת אותי.
ר': תודה שאת מודה לי. מה מטופלים לא יודעים מה הם רוצים, לא אומרים?. ניסיתי לעשות הכול כדי להיעלם. כמה שפחות להרגיש ולדבר. אבל המון תהיות, כמה שאפשר. דת מול חילוניות, מה נחשב בסדר ומה לא. להיות חכמה, אבל לא חכמה מדי. טוב מול רע לא היה לי. לא קונפליקט ביני לביני. (בשלב זה אני לא מבינה את רצף הדברים, אבל מנסה להקשיב וללכת לאן שמובילה אותנו). היה עוד משהו. בקטן, מציאות מול דמיון. בריחה מהמציאות. תמיד משיכה לדברים שנחשבים מוזרים לא בצורה... בצורה סקרנית. ההוכחה שלא היה בי משהו מוזר שהיו לי הרבה חברות. אחרי השנה בשירות הלאומי הקשר עם המציאות התרופף. היו מחשבות שאחזיר בחזרה את הזמן. אקום בבוקר שאחזור בזמן ואבא שלי לא מת ואין דיכאון. הרצון שלי היה מאוד מאוד חזק לכיוון של משהו לא הגיוני, רצונות נהיו פחות ופחות הגיוניים. חשבתי אולי אני באמת מתה. אולי אחיי ואחותי לא רואים אותי כי אני לא שם. אולי אני בגיהינום וזה מה שאני חווה.
(אני חשה כאב גדול, צוללת לתוך הכאב שרינה חושפת, ונשארת שקטה).
המציאות הלכה ונעלמה לי. ללימודים כבר לא הלכתי. חלק מהחברים רצו שאשמור על קשר אבל ניתקתי את הקשרים. סתם ישבתי במיטה, אפילו שמה היה גרעין פנימי בתוכי שלא רוצה לחיות, אבל שרוצה לעשות דברים טובים. היום שהתחלתי לחזור לעצמי הבטחתי לעשות טוב לאחרים.
אני רוצה להראות לך משהו מזעזע.
מחפשת בשקית ומוציאה תעודת זהות ומראה לי תמונת פספורט בתעודת הזהות מהתקופה שלמדה באוניברסיטה.
מטפלת: לוקחת את התמונה ומתבוננת.
ר': מייד ממשיכה בקול, אני לא יכולה שאת מסתכלת על זה ככה, מפריע לי שנראיתי ככה, שנראיתי ככה. אני לא יודעת איך אני נראית עכשיו פוחדת שיחשבו שאני חולת נפש, אולי אני חולת נפש.
מטפלת: אני מביטה בעיניים העצובות שניבטות מהתמונה ואומרת: אני רואה את הסבל שסבלת.
ר': יש ילד אחד בכיתה שהוא היה תלמיד ממש בסדר, פתאום השנה התחיל לדבר ממש בקול תינוקי. הסתבר שהאבא עזב את הבית, והילד מתמודד עם כל מיני קשיים, אז אפשר להבין מה שקרה לו. שמעתי איזה מורה מחקה אותו ואומר "הינה הגאון". והתחלתי לסנגר עליו, ואמרתי הוא באמת גאון, אל תצחק. ילד בכיתה ז' שאבא שלו עזב את הבית, זה לא גורם למתח?! לא יודעת, רק אני... איך יכול להיות צוות של אנשים מבוגרים בוגרים כ"כ שלא מסוגלים לראות מעבר. כשאבא שלי היה בא הביתה, אני הייתי רצה להביא לו את כיסא הגלגלים. האחים שלי היו עושים עצמם שלא שמעו. אני הייתי רצה, גם לעזור אבל גם שמחה כ"כ שחזר. כשהייתי מוציאה את כיסא הגלגלים של אבא שלי גרתי ליד בית ספר. ילדים היו לוטשים עיניים, מי שהכיר את אבא שלי, קינאו בי. הפריעה לי ההתבוננות הזו. בשיניים הבולטות ובמשקפיים העבות שלי. ידעתי שאני נסיכה. נסיכה של אבא. (ומוציאה את תעודת הזהות השנייה, בה היא מאופרת, אחרי יישור שיניים.) אני פוחדת.
מטפלת: את פוחדת שהדיכאון יחזור. כאשר אבא הביט בך היית נסיכה, אבל הכאב שנוצר מהמבט של עדי (בחור שעבדה עימו ולא הייתה בטוחה במשמעות מבטו) נשאר עדיין חשוף.
ר': אלו שתי תעודות זהות, שתי זהויות אבל זה אותה אחת. משהי פעם אמרה לי משהו, החשבתי אותה חברה. ראתה אותי בקניון. היא התקשרה ואמרה "היית נראית מה זה יפה אתמול, שאלתי את עצמי זו רינה?!". הגעתי יום אחד לעבודה, אחרי שעדי לעג לי כל הזמן, ופתאום היה לו מבט 'זו רינה?!' אהבתי את זה אבל זה היה הכי מפחיד בעולם.
מטפלת: מה יש בתוך הפחד הזה?
ר': כשאבא היה בחיים לא הייתה שאלה שלא יהיה לי הכול. אחרי שנפטר אימא אמרה אין. אני לא ילדה קטנה, אני יודעת את זה.
מטפלת: אבא נתן תחושה שיש בלי סוף, הקשבה ונתינה.
מוציאה תמונה ישנה ומתבוננת בה בחיוך ונותנת לי להתבונן...
בתמונה רינה ילדה קטנה עם משקפיים עגולים, מתוקה להפליא, עוטפת את אביה בחיבוק חם והם מתבוננים אחד בשנייה. אני דומעת למראה התמונה, רינה מייד קמה ומחבקת אותי ואומרת "תודה שאת בוכה, תודה".
במשך כמה דקות רינה ואני מתבוננות בתמונה שלה ושל אביה ללא מילים.
שעת הטיפול הזאת מדגימה את המשמעות החזקה שיש לאהבה בטיפול. הסצנה המסיימת את הפגישה, ובה שתיהן עומדות ובוכות בזמן שהמטופלת מביעה את תודתה על שהמטפלת בוכה, לא הייתה יכולה להיווצר ללא כל מה שקדם לה בפגישה המסוימת הזאת ובפגישות הקודמות. הסצנה הזאת חשובה כל כך מכיוון שהמטפלת העניקה למטופלת הן את הרגשת ההיות של עצמה הן את החוויה שיש כאן מישהי, המטפלת, שחווה אותה, שמאוחדת עימה, חווייה שמתוכה עשויה להפציע (emerge) היא עצמה עם עצמי בריא.
הבה ונבחן את מה שאירע לפני הסצנה המרגשת שסיימה את הפגישה. המטופלת הביעה את ההיזדקקות שלה למי שיכול להקשיב לה, ויש לשים לב שהיא ביקשה הקשבה ולא רק שמיעה. המטופלת שאלה אם המטפלת יודעת מה רצתה לומר לה. המטפלת לא השיבה בסתמיות שאינה יודעת אלא העמידה מייד את המטופלת במרכז, היינו מה שחשוב אינו אי־הידיעה של המטפלת אלא ההרגשה של המטופלת שחשוב שהמטפלת תדע – "לא יודעת, אבל את מרגישה שאדע". זאת אמירה מיוחדת שכן היא משקפת את רגשות המטופלת ומעבירה את הדיון חזרה אל אישיותה של המטופלת. כאשר העלתה המטופלת את הזיכרון על אודות הדוד שביקש ממנה, בהיותה בת ארבע, לקבוע את מי היא רואה, והיא בתמימותה הילדית אמרה "את אבא", נמתחה עליה ביקורת, או לכל הפחות זכתה להרגשה שהייתה "לא בסדר" בתשובתה. ועל כך אמרה לה המטפלת שהיא, המטופלת, הרגישה מחויבות לאחר ולא לעצמה. הרי זה כאילו אמרה לה המטפלת שהעולם לא ראה אותה אז, וכאן, בטיפול, המטפלת נתנה לה הרגשה שרואים אותה.
שימו לב לאמירה "שתפי אותי ברגע שקמת ורצית לבוא לטיפול". המטפלת לא שאלה מה קרה בבוקר ומה גרם לה לקום ולרצות לבוא לטיפול, שכן אמירה כזאת הייתה מעידה על הנפרדות בין השתיים. האמירה "שתפי אותי" לעומת זאת מעידה לדעתי על משהו אחדותי (עם נפרדות) ומעמידה את המטופלת במרכז, שכן לא מדובר בשאלון "ספרי לי" אלא בשותפות בין שתיהן. כמו באמירתה של המטפלת "אני מודה לך שאת מכוונת אותי", גם כאן היא שבה וממקדת את תשומת הלב במטופלת.
כל אמירותיה של המטפלת מעידות לדעתי שהיא לא התייחסה אל המטופלת כאל נסיכה כמו שהתייחס אליה אביה. נראה כי לא אותה עצמה ראה אלא נסיכה, ואילו המטפלת רואה אותה, את הייחודיות ואת המיוחדות שלה כאדם. אין לי ספק שחיבור כל הדברים האלה מעיד על אהבה עמוקה של המטפלת למטופלת וממילא גם של המטופלת כלפי המטפלת.
אם תרשו לי, אומר לסיום משהו אישי: כאשר שמעתי את שעת הטיפול הזאת נמלאתי הרגשת אהבה לשתי הנשים האלה (הכרתי רק את המטפלת), והאהבה שכמו "הדביקה" אותי הזכירה לי מייד את סצנת הסיום של האופרה פידליו של בטהובן, סצנה שבה שיר ההלל לזוג האוהב (ליאונורה ופלורסטן) מדביק את כל הנוכחים ומאחד אותם.
הערות
- תודה לאורנה וסרמן על העזרה באיתור המקורות שהשתמש בהם חזי (ז"ל) בהרצאתו ובמתן הערות חשובות נוספות.
- מכיוון שההרצאה ניתנה לקהל דובר גרמנית, צוטטו אחדים מהציטוטים בהרצאה בגרמנית. המערכת בחרה להשאיר את הציטוטים כמו שהם צוטטו במקור כדי להיות נאמנים לרוח ההרצאה ולרוחו הייחודית של חזי.
- זהו תרגום חופשי ומסכם של מחבר היצירה.
- במאמר קודם שלי בנושא זה הזכרתי את עמיתתי שאמרה לי, "אני אף פעם לא אוהבת את המטופל. יש מטופלים שאני מחבבת ויש כאלה שלא".
- אני מבקש להודות לד"ר דורית אשור על שהסבה את תשומת ליבי למקורות השונים על "גרדיווה" ובעיקר למקורות הנוגעים ל־H.D.. ראו גם מאמרה של דורית אשור (2009).
- H. D. היה הכינוי שבו כינתה את עצמה הִילדה דוליטל, המשוררת האמריקנית. בשנות העשרים לחייה היא עברה לגור בלונדון. כשהייתה בת ארבעים ושבע פנתה לאנליזה אצל פרויד בגלל מחסום בכתיבתה והייתה בטיפולו, באנליזה, פעמיים: בפעם הראשונה בפגישה שבועית מראשית מרץ עד אמצע יוני 1933, שש פגישות בסך הכול. בפעם השנייה בפגישה שבועית במשך חמישה שבועות, מסוף אוקטובר עד ראשית דצמבר 1934. בסך הכול טופלה באנליזה אינטנסיבית במשך חמישה חודשים בקירוב, ובסיומה שמרו השניים על קשר חם.
- if we combine all the many components of the sexual instinct under the term ‘f we com
- כל השמות המופיעים בהרצאה הם שמות בדויים.
מקורות
אמיר, ד. (2008). על הליריות של הנפש. מאגנס.
ויניקוט, ו. ד. (1995). משחק ומציאות. עם עובד בע"מ.
ויניקוט, ו. ד. (1998). תינוקות ואימותיהם. דביר.
וינקוט, ו. ד. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב. עם עובד.
ויניקוט ו. ד. (2014). חסך ועבריינות. תולעת ספרים.
שבתאי, י. (1972). הדוד פרץ ממריא. הוצאת סימן קריאה/הקיבוץ המאוחד.
Bergman, S. M. (1987). The Anatomy of Loving: The Story of Man's Quest to Know What Love Is. Ballantine Books.
Cohen, Y. (2016). The Enveloping Gaze. Psychoanalytic Perspectives, 13, 326–330. https://doi.org/10.1080/1551806X.2016.1228913
Freud, S. (1906). Der Wahn und die Traume in Jensens “Gradiva”. Gesmmelte weke: Chronologisch Geordnet, 7, 31–122.