התערבויות טיפוליות שאינן פרשניות בעקבות מושג החלימה הפואטית של גסטון בשלאר

רני לוי

עובד סוציאלי, פסיכותרפיסט, מלמד ומדריך במסלול "ויניקוט, ביון והעצמאים – פורצי דרכים" בבית הספר לרפואה באוניברסיטת תל אביב. מטפל בקליניקה פרטית בתל אביב.

תקציר

אחת השאלות המרכזיות בשיח הפסיכואנליטי עוסקת בתרומת הטיפול לפיתוח היכולת ליצור ייצוגים אצל המטופל ולפיתוח יכולתו לחשוב את מחשבותיו. ביון תרם רבות לשיח זה בהציגו את מנגנון המחשבה הנשען על פונקציית אלפא. פונקצייה זאת מתמירה תחושות ורגשות לייצוגים שאפשר לחשוב עליהם. ביון תיאר את אפשרויות השימוש במושג חלימה (reverie) כדי לעזור לנו להבין את האופן שבו אֵם לומדת להכיר את התכנים המושלכים אליה מתינוקה, ובעיקר את חרדת הכיליון שלו, ואת האופן שבו היא נעזרת בחשיבה הזאת כדי להחזיר לתינוקה את חרדותיו לאחר שעיבדה אותן. במאמר זה איעזר בהגותו של הפילוסוף הצרפתי בשלאר כדי להרחיב את אפשרויות השימוש בחלימה. החלימה הפואטית שעסק בה בשלאר מאפשרת לנו לחשוב על המטפל כעל יוצר, ועל השיח הטיפולי כעל שיח יצירתי. אציג את האופן שבו השימוש בחלימה הפואטית בטיפול תורם להיווצרות דימויים אצל המטופל. אחר כך אציג את אופן החשיבה של בשלאר על החלימה הפואטית כחלק מפיתוח מחשבתו על הדמיון ועל הדימוי הפואטי וכנגזרת של תורת הדמיון שיצר. אמחיש את הקשר שלו להיווצרות הסובייקט בטיפול, את תפיסת הקשר בין האדם ובין העולם ואת חשיבותה של תפיסה זאת לחדר הטיפולים. את האפשרות לפתח את יכולת יצירת הדימויים של הטיפול אציג בעזרת דוגמאות קליניות. מלבד זאת אציג את אופן העבודה המתואר אצל אוגדן כ"דיבור־שהוא־חלימה", את ה"שרבוט המילולי" (verbal squiggle), את ה"האנשה" וכן את הדרכים שבהן המטפל משתף את המטופל בדימויים שעלו אצלו ומשתמש בהם ככלים שתורמים לפיתוח יכולת החלימה של המטופל.

מילות מפתח: חלימה, חלימה פואטית, וילפרד ביון, גסטון בשלאר

תרומת המאמר לשיח הקליני והמחקרי הפסיכודינמי

• המאמר מרחיב את אפשרויות השימוש בחלימה של המטפל במפגש הטיפולי.
• המאמר מציג את הגותו של הפילוסוף בשלאר ואת תרומתו לשיח הטיפולי באמצעות שימוש בהתערבויות טיפוליות שאינן פרשניות וקשורות להגותו.

מבוא

במאמר אתאר התמקמות ופעולה טיפולית שנועדו לעזור בהתמרת רגשות שלא עברו עיבוד בעזרת פונקציית אלפא של המטופל ומושלכים אל המטפל באמצעות מנגנון ההזדהות ההשלכתית. אעשה זאת בעזרת המושג "חלימה פואטית" (poetic reverie) שהגה ופיתח הפילוסוף הצרפתי בשלאר (Bachelard). מושג זה ומושגים אחרים כגון הדמיון הפואטי מתארים תפיסות עולם ונפש מיוחדות וייחודיות שעשויות לסייע לנו להבין את תהליכי ההתמרה בשדה הטיפולי. בשלאר היה פילוסוף־פנומנולוג ולא איש טיפול. הוא עסק בדימוי כפעולה נפשית־אסתטית כדי לחקור את הדמיון הפואטי באמצעות ביטויו הספרותי. מאמר זה שואב השראה מעבודתו הפילוסופית ומסיק מסקנות ממנה לתחום הטיפולי. 

     בתפיסתו של בשלאר נכללות הסוגיות האלה: תיאור ביקורתו על הפסיכואנליזה בת זמנו, קרי תחילת המאה ה־20, ובעיקר על הרדוקציוניזם שלה; תפיסת היווצרות הסובייקט שהגה; תשומת הלב המיוחדת שנתן להתפתחות עולם הדימויים; וכן תיאור האיחוד בין האדם ובין העולם, ובהתאמה בין המטפל ובין המטופל, כרגע שמתחולל בו שינוי. כדי לתאר את התפיסה הזאת עלינו להרחיב במידה מסוימת את מושגיו. נושאים ממשנתו של בשלאר כגון התפתחות הדימויים ואיחוד האדם והעולם, וכן אופן התקשורת הבין־אישית של תוכני החלימה הפואטית, יוצגו גם בהקשר הטיפולי. במאמר זה בחרתי לתרגם את המונח reverie באופן ההולם את משנתו של בשלאר ותואם את תרגומה של מור קדישזון כמו שהוא מופיע בספרו של בשלאר (2020). המונח יתורגם במאמר ל"חלימה", ל"חלימה בְעֵרות" או ל"חלימה פואטית".

חלימה על פי ביון 

מושג החלימה (reverie) והחלימה הפואטית והדימוי הפואטי שהציג בשלאר עוד בשנות הארבעים של המאה ה־20 מהדהדים, תואמים, ולפעמים משלימים את מושגיו של ביון ושל ממשיכיו, ובעיקר את המושגים שפיתח פרו (1992), הפסיכואנליטיקאי האיטלקי, אבי תאוריית השדה הביוניאנית (Bion-Field Theory). מבחינתו של ביון (2003), החלימה מתרחשת הן בערות הן בשינה. חלימה בערות היא מצב ודרך שבהם קולטת האֵם את חרדת המוות והכיליון של תינוקה. התינוק משליך אל האֵם את הרגשת החרדה הקיומית שלו, והיא קולטת אותה בעזרת מצב החלימה שהיא נתונה בו. יכולתה להתמיר חרדות אלה באמצעות פונקציית אלפא שלה ולפעול כדי למתן את החרדה – אם בדרך מילולית, בתמלול העולם הרגשי של התינוק, ואם בפעולות מרגיעות כגון חיבוק, האכלה או שינוי תנוחה – תגרום לתינוק למתן את חרדותיו ותעזור לו להפנים את פונקציית אלפא וליצור אותה בעצמו. ביון (2004) תיאר את החלימה האימהית כמעשה אהבה של האם כלפי תינוקה: "למשל, כאשר האם אוהבת את התינוק, כיצד היא מבטאת זאת? מלבד ערוצי התקשורת הגופניים, התרשמותי היא כי אהבתה מבוטאת ברוורי" (עמ' 57). נראה כי ביון סבר שהרגש המאפשר הלך רוח זה של חלימה הוא האהבה שמרגישה האם כלפי תינוקה, והחלימה היא ביטויה של אהבה זאת. ביון ראה בחלימה הן הלך רוח הן את איבר הקליטה של יסודות הבֵּטא המושלכים מהתינוק אל האֵם. 

     מלצר (2010) טבעו את המושג הקונפליקט האסתטי. בעזרת מושג זה הם עסקו בהיפתחות נפשו של התינוק למראה יופיה, קסמה וחיותה של האֵם הנתונה במצב חלימה. לדברי מלצר והריס, הדחף היצירתי (ארחיב עליו בהמשך המאמר) וכן הדחף האפיסטמולוגי מתחילים במפגש אסתטי זה בין יופיה של האם ובין פנימיותה הלא ידועה והנסתרת. 

חלימה בהגותם של אנליטיקאים פוסט־ביוניאנים

כותבים רבים פיתחו, כל אחד בדרכו הייחודית, את מושג החלימה בערות של ביון ויצקו לתוכו משמעות קלינית. בוש (Busch, 2019) ראה באוגדן (Ogden), בפרו (Ferro) ובדה רוחה ברוס (da Rocha Barros) את ממשיכי דרכו של ביון ואת מפתחי החשיבה על חלימה בעבודתם הקלינית. בוש ציין כי פרו ודה רוחה ברוס הבליטו את הדימוי שעולה אצל המטפל. דימוי זה מתקשר אל התוכן שהמטופל מביא באופן סמוי באמצעות ההזדהות ההשלכתית שלו. אוגדן (2011) לעומתם הדגיש את החלימה בערות העוסקת בחייו האישיים של המטפל. בתיאורי המקרה שלו הוא חשף רבדים עמוקים של תודעתו ושיתף בהם את קוראיו. עם זאת, ובניגוד לדבריי בהמשך המאמר, הוא התנגד לשיתוף המטופל בתוכן זה. יכולתו מעוררת ההערכה של אוגדן להביט אל תוך עולמו הפנימי, לעקוב אחר הנרטיבים העולים בדעתו ולקשור אותם למטופל ידועה ומוכרת. החלימה, כמו שהגדיר ותיאר אותה בתיאורי המקרה המיוחדים לו, אינה סיפורית בלבד אלא נכללים בה גם מצבים סומטיים, זיכרונות, אסוציאציות ותגובות של העברה־נגדית (Ogden, 1997).

     עמדתו של פרו (Ferro, 2011) אינה עולה בקנה אחד עם זאת של אוגדן, אך גם בה אי אפשר להמעיט בחשיבות שהעניק לחלימה ולתפקידה בחיי הנפש. מבחינתו זאת פעולה נפשית, מרכזית, קבועה ומתמשכת – כמו הנשימה, העיכול, או פעולת הלב – והיא מאפשרת את הקיום המנטלי כולו. בלעדיה התפקוד המנטלי חלקי מאוד. לדבריו, מתוך מקומה של החלימה ושל מחשבת החלום עולות גם מטרותיו של הטיפול האנליטי: הרחבת היכולת ליצור דימויים שאפשר לחשוב עליהם והרחבת תפקודה של פונקציית אלפא. 

     כמו אוגדן (Ogden, 1997), גם פרו (Ferro, 2018) טען כי כל פתולוגיה נפשית היא תוצאה של כשל בעיבוד רכיבי בטא שבא לידי ביטוי בקושי של המטופל לחלום. קושי זה גורם להצטברות של רכיבים מסוג בטא אשר עקב תוכנם המעורר חרדה אי אפשר לחשוב אותם ולעבדם. לכן הם עוברים תהליכי השלכה, ביטוי בפעולה, סומטיזציה או התרוקנות לדמיון כמו בפסיכוזה. בוש ציין כי פרו, אוגדן ודה רוחה ברוס הדגישו את העובדה כי מתוך החלימה של המטפל אפשר לדעת משהו על הרגש הלא נחשב של המטופל. קרי (Carey, 2018) הציע שההיבטים החזותיים של החלימה, או של החלום בהקיץ, עשויים לרמוז לנו על התוכן ועל תפקיד ההשלכות הלא־מודעות.

דימוי פואטי וחלימה פואטית

כעת אעסוק בתיאור נוסף של חלימה כמו שהוא בא לידי ביטוי בתורתו של בשלאר. מטרתי בדיון זה אינה לבטל את האופן שבו עסקו ביון וממשיכיו בנושא כי אם לחזור לשימוש ראשוני וכללי יותר של המושג. שימוש זה עדיין אינו מעוגן בתאוריה הפסיכואנליטית אלא שואב את השראתו מהשירה, מהפרוזה ומהלך רוחו של האדם היוצר (Speziale-Bagliacca, 2008). 

     בשלאר פנה לחקר הפנומנולוגיה של הדמיון, של הדימוי הפואטי, של החלום הפואטי ושל התודעה בשלב מאוחר למדי בחייו, וחקירתו התפרסה על פני שנים ארוכות. הוא מתח ביקורת על הפסיכואנליזה מבית מדרשו של פרויד, אך גם הושפע ממנה ונעזר בה לגיבוש תורתו. בשלאר (2020) ראה בחשיבת החלום והדימוי הפואטי, וכן בידע הרציונלי והמדעי, נדבכים משלימים בחקר נפש האדם וטען שאין מקום לאחדם. בכתביו הוא נהג להפריד בין אופן החשיבה הרציונלית והפואטית ובין חשיבת החלום. 

     מהו אותו "פואטי" במונח חלימה פואטית? לדברי בשלאר, הפואטי (the poetic) הוא כוח הדמיון. הכוח הזה מביא לידי תנועה של התרחבות והתפשטות דימויים ולהעשרת הנפש ולצמיחתה (Kaplan, 1972). הפואטי אינו בעל תוכן אלא הוא כוח חיים, כוח של יצירה פנימית שפועל בנפש. מפעולת היצירה הזאת, הדמיון הזה, נולדים דימויים. אפשר להמשיל את הפואטי לדחף החיים, לאנרגיית החיים הפועלת בגוף־נפש ומניעה את הדמיון הפואטי, והוא יוצר מתוכו דימויים פואטיים. יצירת הדימויים, עקרון היצירה, היא הנושא המרכזי אצל בשלאר. בהגות הפסיכואנליטית לעומת זאת פעולתה של פונקציית אלפא היא הישרדותית ונועדה לפתור את בעיית הלחץ הנפשי שנוצר עם היווצרות התחושות והרגשות, שהם "מחשבות שמחפשות חושב" בשפתו של ביון.

     בבסיסה העמוק ביותר של החלימה הפואטית שוכנים הארכיטיפים. בשלאר הלך בעקבות יונג וחקר את הארכיטיפים הבסיסיים – אש, אדמה, מים ורוח – כדי לגלות את הגורמים הדטרמיניסטיים לחלימה הפואטית ואת מקורותיה. הארכיטיפים יוצרים מסגרת לדמיון והם גם מקוריים תמיד, שכן הם מופיעים באדם ייחודי, ברגע מסוים ובחברה מסוימת. בשלאר ראה בתוצרי החלימה הפואטית ארכיטיפים ותכנים מקוריים בעת ובעונה אחת (Calfee, 2005). אני רואה בחלימה הפואטית עניין חברתי, פוליטי, ארכיטיפי ואישי שגם האחר נכלל בה. את יחסו הפנומנולוגי של בשלאר (2020) ליסודות הארכיטיפיים האלה הסבירה קדישזון באחרית הדבר לספרו, וכך כתבה: "בכתיבה יוצאת דופן בסגנונה החופשי, שנעה בין האפיסטמי והפואטי, בין המדעי והאישי, בשלאר מבקש לבחון מה האש מספרת עלינו, בני האדם" (עמ' 356). 

     לדברי בשלאר, אנחנו מבינים את עצמנו באמצעות הדימויים שמופיעים בחלומותינו. למשל, האש מספרת עלינו ולא אנחנו עליה. אנחנו חולמים אותה, ומתוך החשיבה, השירה והסיפורת עליה אנחנו לומדים על עצמנו, על גורלנו ועל חיינו. מן הצד המדעי־האובייקטיבי עסקנו כביכול בתיאור אובייקטיבי אפיסטמי של האש. ועם זאת החלימה עליה היא החלימה אותנו, כישות אונטולוגית, מבעד לדימוי האש כמו שהוא נתפס במחשבתו של כל אחד ואחד מאיתנו ובא לידי ביטוי אסתטי בכתבי הסופרים והמשוררים. על כן קבע בשלאר שהחלום עוצמתי יותר מההתנסות. 

     בשלאר (Bachelard, 2014) גרס כי הדימוי קודם למחשבה ומתקיים לפני הסיפור ואף לפני הרגש. אנחנו חושבים ומרגישים דרך הדימוי; ואם נקלוט אותו, נחשוב אותו ונרגיש כלפיו משהו, הוא יספר לנו על הרגש. בשלאר לא ראה בדימוי תוצר של העבר שהופקד בזיכרון אלא כלי שמשפר את היחסים בין העבר ובין ההווה. הדימוי הפואטי מתרחש אצלנו לפני מחשבה וללא מחשבה. בכך הוא שונה מהמטפורה שכבר מחברת בין דימויים ומקשרת ביניהם. בשלאר טען כי הפסיכואנליזה אינה מסוגלת להסביר את הדימוי ואת אופן הופעתו. את הופעת הדימוי אפשר לתאר באופן פנומנולוגי כתוצר ישיר של ליבו, של נפשו, של נשמתו ושל אנושיותו של המשורר במפגשו עם העולם בכל רגע. במובן הזה אפשר לומר כי הדימוי הפואטי הוא "יש אונטולוגי". הוא אינו הדהוד של העבר אלא התפרצות שדרכה העבר זוכה להדהוד מחודש ושב ומתעורר בצבעים חדשים (Picart, 1997).

     החלימה הפואטית אינה מעיין נפשי שונה מזה שלוגמים ממנו גם ביון וממשיכיו. העיסוק שלי בחלימה הפואטית נועד להבליט את זווית הראייה (vortex) היצירתית והשונה שבאה לידי ביטוי במשנתו של בשלאר. בזכות דרך ההתבוננות השונה בחלימה – מדעית, אסטתית או פרשנית – יעלו דימויים שונים אצל המטפל, אצל המדען או אצל היוצר. משנתו של בשלאר מדגישה, מעבה ומחדדת את ההיבט הפואטי־יצירתי שבחלימה ואף פותחת אפשרויות התערבות טיפוליות נוספות חדשות. 

     בשלאר (2020) מדגיש שתפקידיה העיקריים של החלימה הפואטית הם סינתזה ויצירת דימויים פואטיים. הסינתזה נעשית בין החלק המודע ובין החלק הלא־מודע; בין העבר המופיע דרך דימוי שעולה ובין ההווה שהוא זמן הפצעת הדימוי; בין חלקים שונים ומנותקים במודעות שמצטרפים זה לזה דרך הדימוי שנוצר. "שפת האם של החלימה היא שפת האלכימיה, שבה נרקחים כל יסודות העולם באורח פלאי ומסתורי לכדי הוויות חדשות" (עמ' 363). היצירה שהוא מדבר עליה היא יצירת דימויים חדשים שבונים את הנפש ומרחיבים אותה: "הדימוי הפואטי מעניק לנו את העולם שלנו והעולם חי ונושם מבעד לחלומות שלנו" (עמ' 361).

     כמו ביון, גם בשלאר (Bachelard, 1969) ראה בחלום רצף אחד שמתקיים הן בערות הן בשינה. בשלאר מיקם את החלימה בין חלום הלילה ובין הערות. לדעתו, החלימה שומרת על האיזון הנפשי של האדם. החולם של חלום הלילה הוא צל שאיבד את עצמיותו, ואילו החולם של החלימה, אם הוא פילוסוף במידה מסוימת, יכול ליצור "אני חושב" (cogito) במרכז עצמיותו החולמת. במילים אחרות, חלימה היא פעולת חלימה שיש בה ניצוץ מכונן של תודעה. החולם של החלימה נוכח בחלימה שלו. לדברי בשלאר, Bachelard, 2014, p. 68) matter is dreamed not perceived), כלומר חומרי המציאות נעשים שלנו רק אם אנחנו חולמים אותם והופכים אותם לדימויים פואטיים. ולטענת קפלן (Kaplan, 2003), דימויי החיים הם חלק בלתי נפרד מהחיים עצמם. הדרך הטובה ביותר להכיר את העולם היא ביצירת דימוייו. 

     ביקורתו של בשלאר על הפסיכואנליזה כוּונה נגד הפירוש הסמלי המצמצם את הנאמר לתבניות סמליות פשטניות. תבניות אלה חוסמות את אופק התפתחותם של הדימויים ומצמצמות את התפתחות האדם. בשלאר (Bachelard, 1969) הדגיש את ההתפתחות המתמדת ולא את האנליזה המצמצמת והעדיף את השירה על פני הזיכרון בניתוח הילדות. לדעתו, יש לנתח את העבר באופן פואטי, באמצעות השירה, בעזרת חלימה, ולא בעזרת זיכרונות. וכך הוא כתב:

רילקה, ללא שמץ של ספק אהב מנעולים [...]. הספרות הפסיכואנליטית שופעת בנושא זה. אכן, יהיה פשוט מאד לארגן תיק מסמכים בנידון. אולם לצורך המטרה אליה אני חותר, אם נדגיש את הסמלים המיניים, נטשטש את עומק החלימה של האינטימיות. אין דוגמה טובה מזו לחדגוניותו של הסימבוליזם שבו מחזיקה הפסיכואנליזה. אם רק מופיע בחלום הלילה עימות בין המפתח למנעול, הרי שמבחינת הפסיכואנליזה מדובר בסימן מובהק, סימן כה מובהק שהוא מקצר את הסיפור. כאשר אנו מספרים את חלום המפתח והמנעול לא נותר לנו אלא להתוודות עליו. אבל השירה עולה על הפסיכואנליזה בכל המובנים. כל חלום היא הופכת לחלימה. [...] המשורר חי חלום בהקיץ שמשגיח על העולם, ומעל לכל, חלימתו נותרת בתוך העולם, לנוכח מושאי העולם. היא מכנסת את היקום סביב דבר אחד, בתוך דבר אחד [...] אם יש בתיבה תכשיטים ואבנים, הסופר יספר לנו על עבר רחוק, עבר חוצה דורות. אבני חן ידברו ודאי על אהבה. אבל גם על כח, על גורל. כל זה גדול בהרבה ממפתח ומנעול! (בשלאר, 2020, עמ' 137).

     החלימה הפואטית מעניקה ערך ומשמעות לדברים – אנחנו חולמים את זיכרונותינו, את בתי העבר שלנו ואת ילדותנו. חלומות אלה מעניקים לנו את הסמלים, ומתוך הסמלים – את עצמנו. את הדימויים עלינו לפגוש בממלכתם הם, ממלכת החלימה. עלינו להשאירם שם, בעולמם, ולהניח להם להשתנות. ההשתהות עם הדימוי מאפשרת לנו להתבונן בעצמנו לא רק כדי לדעת ולהכיר את עצמנו אלא בעיקר כדי להתהוות, להביא את עצמנו לידי קיום רחב, עשיר ושלם יותר. בשלאר (2020) גרס כי תרגומם של הדימויים לרעיונות או ללוגוס מעביר אותם מעולם התופעות, העולם הפנומנולוגי שבו הם יכולים להמשיך ולגדול, אל עולם רעיונות שבו הם כבר מקובעים בתוך מבנה וסיפור. לדימוי החי יש פוטנציאל להתפתח, יש לו מרקם, איכות תחושתית־רגשית; ואם נאפשר לו, הוא יספר סיפור אין־סופי שמטרתו הטיפולית, אם נרצה, היא הרחבת התודעה והקיום הנפשי האנושי. 

     קפלן (Kaplan, 2003) אמר שהקשר ההדדי בין העולם ובין האדם אצל בשלאר נשען על רעיונו של שפינוזה בדבר אחדות העולם והאדם מבחינת הרצון (the unity of natura naturans and natura naturata, p. 10). מלבד זאת הוא טען שהדמיון מאחד בין החוץ ובין הפנים והופך את החוץ לפנים, לסובייקטיבי. לדברי בשלאר, האדם הוא יצור פתוח למה שמחוץ לו. הפנים והחוץ נמהלים זה בזה בשדה, ואין האדם יכול להבחין בהם ולהפריד ביניהם לחלוטין. אם נחשוב על הקשר הטיפולי בהקשר זה, אפשר לומר כי המטפל והמטופל הם חלק מהשדה תמיד, ומתוך השדה הזה נוצר דימוי פואטי שהוא בעצמו חלק מהשדה. בשלאר (Bachelard, 1969) כתב שהחלימה הפואטית מגישה לנו את עולם העולמות. חלימה פואטית היא חלימה קוסמית. זוהי היפתחות לעולם יפה, לעולמות יפים. היא מאפשרת את ה"אני" ואת ה"לא־אני" השייך ל"אני": ה"לא־אני שלי". ה"לא־אני שלי" הוא שיוצר את ה"אני" של החולם, ומשוררים עוזרים לנו לחלוק אותו עם אחרים. מבחינת "האני־החולם", ה"לא־אני שלי" הוא המאפשר לי לחיות עם הסוד של היותי בעולם. 

     העולם בתפיסתו של בשלאר (2020) הוא "מעבדה אלכימית אחת גדולה. המפגש שלנו עם החומרים, כמו המפגש של החומרים עם עצמם, נתון כל העת לשינוי ולהתהוות, ליצירת חומרים נאצלים יותר, לבריאת כישופים אינטימיים שעולים מתוך יסודות החומר" (עמ' 366). גם כאן עולה ההשוואה ל־O, למציאות האולטימטיבית שכתב עליה ביון; אלא שאצל ביון נמצא את הסקרנות ואת החרדה כמובן, ואילו אצל בשלאר אופן ההיפתחות אל העולם, אל ה־O, מבליט את ממדי הפליאה, את ההיקסמות ואת היצירה. גם חדר הטיפולים שלנו שוכן בעולם, ועל כן גם אנחנו בעצמנו ואנחנו ומטופלינו נמהלים בעולם, כלומר בתוך ייצוגו בחדר הטיפולים. לדברי בשלאר (Bachelard, 2014), אנחנו נמהלים בו עד כדי כך שאיננו יודעים אם אנחנו חולמים או שהעולם חולם דרכנו.

     גם אצל בשלאר וגם אצל ביון וממשיכיו, החיבור לחלימה נועד לאפשר לאדם להתפתח. עם זאת ביון וממשיכיו הבליטו התפתחות נפשית שמטרתה קיומית, ואילו בשלאר (2020) דיבר על התפתחות עולם הדימויים ובעקבותיו התפתחות היצירה הפואטית. ההתפתחות שעסק בה בשלאר מזכירה מאוד את היבטי ההתפתחות שעסק בהם ביון ובעקבותיו אוגדן ופרו. בכל התאורייות הללו החלימה מתרחשת בערות ובשינה. אומנם יש דמיון בתפיסותיהם, אבל השוני רב ממנו. אצל ביון החלימה היא אימהית, או זאת של המטפל, ומתרחשת מול התינוק או המטופל, ואילו אצל בשלאר זהו מצב של קיום יצירתי של האומן מול העולם שהוא יוצר ואליו הוא מתמסר. אצל ביון וממשיכיו התקשורת בין המטופל ובין המטפל נעשית באמצעות הזדהות השלכתית, ואילו אצל בשלאר התקשורת נעשית באמצעות הדהוד ותהודה.

     בשלאר (2020) הבחין בין הדהוד (resonance) ובין תהודה (reverberation). החלימה הפואטית יוצרת תהודה בנפשנו; "בהדהוד אנו שומעים את השיר, זהו הממד הטראנס־סובייקטיבי שלו, אופן התקשורת שלו, בתהודה אנו אומרים אותו, הוא שלנו. התהודה מחוללת תפנית בהוויה" (עמ' 15). התפיסה ולפיה תפקידו של הפירוש ליצור התמרה ולקדם שינוי אצל המטופל בטיפול הפסיכואנליטי היא הבדל מהותי נוסף בין הגותו של בשלאר ובין המסורת. לדברי בשלאר, בביקורתו על הפסיכואנליזה, נועד הפירוש, או ההתערבות המנתחת האנליטית, לבלום את התפתחות הדימויים ולקבע את היצירה. אם כן, החלימה הפואטית מצביעה על אופק שונה, יצירתי ומאפשר. אופק זה דומה במקצת לאופק שהציעו ממשיכי דרכו של ביון. ועם זאת כאשר ההתכוונות היא יצירתית־פואטית ואסתטית, גם החלימה העולה אצלנו, המטפלים, שונָה, אחרת ורחבה יותר ומאפשרת כר נרחב להתערבויות טיפוליות.

     הרעיונות הקליניים הנובעים ממשנתו של בשלאר מסייעים בטיפול במטופלים הידועים בספרות המקצועית כנירוטים שסובלים ממחסומים או מגרעינים אוטיסטיים וכן במטופלים שחוו טראומה אשר נרשמה באופן לא מיוצג בלא־מודע שאינו נגיש להם בחייהם. מטופלים אלה אינם פסיכוטיים, והטיפול בהם מורכב וקשה דווקא משום שהם מראים יכולת קוגניטיבית שמורה ומספקת שמאפשרת חיים ותפקוד סביר בדרך כלל.

     במושגיו של ביון (Bion, 1965) מדובר באזורי הרִיק, אזורי ה"כלום" (nothing) (לעומת הלא־דבר (no-thing)). אזורי הכלום נוצרו במקום שהייתה אמורה להיות מופנמת בו פונקציית אלפא של האֵם. במקום זה השליך התינוק את חרדות המוות והכיליון שהרגיש עקב נפרדות בטרם עת מהאֵם, אך האֵם לא הייתה שם ולא יכלה להחזיר לו אותן לאחר עיבודן ולמתן את חרדותיו. הכלום מיוצג כהיעדר ייצוג, ככיליון, כבור ללא תחתית; הוא הדבר שלא היה מעולם. אדם כואב ואינו יודע מהי הסיבה לכאבו. לעומת הלא־דבר יכולה הנפש לחשוב וליצור ייצוגים מכיוון שהלא־דבר נוכח בהיעדרו. הוא היה ואבד, ובהיעדרו השאיר מקום שעשוי להתמלא. האדם יודע מה אבד לו, ועל בסיסו של היעדר זה הוא יכול ליצור מחשבות חדשות שימתנו את כאבו. למשל, היעדר השָׁד יביא לידי פיתוח ייצוגים אם יזכה להכלה מצד האֵם. ומפאת היעדר הכלה תיצור הכחדת השָׁד ניתוק ורִיק שאינו בר מילוי ללא נוכחות טיפולית מהסוג שאדגים כאן. 

     במילותיו של ביון (Bion, 1965), זהו שינוי ב־O, האמת המוחלטת או המציאות המוחלטת, לעומת שינוי ב־ K (knowledge). ביון ראה בפירוש שינוי של K, ועם זאת כתב שאם הוא צודק בהנחתו שהתופעות ידועות אך המציאות מתהווה, אזי על הפירוש לעשות יותר ולא להסתפק בהרחבת ידע בלבד. אם המציאות היא הווה (become), עלינו לעזור למטופל להווֹת, לחוות יותר את מציאות חייו. ביון דיבר על פירוש שאינו מוסיף ידע בלבד אלא משנה מצב – מעביר את המטופל ממצב של צבירת ידע למצב של היותו הוֹוֶה יותר (being becoming).

דוגמאות קליניות

בדוגמה הראשונה אציג שיתוף מושכל בדימוי הפואטי שעולה במטפל. שיתוף זה אינו חשיפה עצמית־אישית (self-disclosure) של עובדות חייו של המטפל, או ביטוי בפעולה של המטפל, אלא הכנסת רכיב מעורר חשיבה נוסף הנובע מתוך החלימה הפואטית של המטפל. רכיב זה לוכד את הרגש ומאפשר למטפל ולמטופל לחשוב עליו. הוא נהפך לחומר חלימה משותף, נעשה וירטואלי, מעין דמות נוספת שהציב המטפל על במת השדה המתהווה בין המטפל ובין המטופל. 

     בוש (Busch, 2019) הציג בספרו דוגמה לשיתוף בחלימה שעמיתו השתמש בה בכינוס, בתגובה על מאמר שהציג בוש עצמו בנושא. 

העמית תיאר פגישה שהורגשה כמשעממת. המטופל סיפר באריכות על סוף השבוע שבו רב עם הוריו והרגיש מרוחק מאשתו ומילדיו. המטפל חווה ייאוש ושיעמום בגלל המונוטוניות והאובססיביות שאפיינו את התיאור והרגיש שהוא נסוג לתוך עצמו ומתרחק מהמטופל. הוא החל לדמיין שני ילדים באמבט מלא סבון. הילדים אינם יכולים לאחוז זה בזה, וכל ניסיון שלהם לעשות זאת נגמר באי־יכולתם לגעת זה בזה. הוא שיתף את המטופל בתמונה שעלתה לנגד עיניו ושאל אותו לדעתו. להפתעתו השיב לו המטופל כי בילדותו זה היה משחק שגור בינו ובין אחיו, משחק שכינו "אינך יכול לתפוס אותי". תשובת המטופל פתחה את הדרך לחקירת ההגנות של המטופל הנרתע מתקשורת וממגע נפשי, להבנת הקושי בשינוי זה ונטייתו להיצמד למוּכר. בדיון בדוגמה כתב בוש כי הסכים עם עמיתו בנוגע למטופל המגן על עצמו מפני התרגשות כלשהי בחדר, אך למרות הסכמתם היה כל אחד מהם מתערב אחרת. הוא היה מנסה לנסח פירוש בנוגע לאופן ההגנה של המטופל, ואילו העמית שיתף בדימוי שעלה במוחו. 

     עד כאן אכן מדובר בשיתוף בחלימה של המטפל. מה יהיה ייחודה של החלימה הפואטית? בהקשר הזה אפשר לחשוב על שיתוף שהמוטיבציה שלו אסתטית במהותה ולא פרשנית. במקרה זה תיתפס תמונת הילדים כיפה, אסתטית ומעוררת פליאה ועניין, תמונה שעשויה לפתוח אפשרויות חשיבה נוספות: לא רק חוסר מגע אלא גם משחקיות ושובבות; לא רק מרחק ושיעמום אלא גם טבילה משותפת באותו אמבט טיפולי ואחוות אחים. בזכות שיתוף התמונה ושיתוף המרחק הרגשי שנוצר ייווצר אצל המטופל מרחב רגשי שממנו יבחר את מה שחשוב לו, ומנקודה זאת יוכל המטפל להמשיך בדיאלוג. על הרקע הזה הדגיש בשלאר את טכניקת השרבוט המילולי (verbal squiggle) כהתערבות שאמורה לפתח את החלימה הפואטית של המטופל. בעקבות זאת לא יהיה אופי ההתערבות פרשני גרידא (הוספת ידע), אלא יפתח את עולם הדימויים המתהווה בדיאלוג בין המטפל ובין המטופל (הרחבה הנפש האסטתית, שינוי ב־O). מה היה קורה לו שיתף המטפל מהדוגמה שלעיל דימוי נוסף שהיה עשוי לעלות במחשבתו, באופן שאפשר לכנותו שרבוט מילולי, לאחר ששיתף אותו המטופל בזיכרון מהמשחק עם אחיו? איננו יודעים את התשובה על כך. זהו שדה שטרם נחקר ועשוי להתרחב ולהתעשר, אם לא נחתור מהר מידי לביאור ולתיאור הגנות המטופל. אתאר תקשורת כזאת בעזרת דיאלוג ביני ובין מטופל:

מטופל: "תכננתי ללמוד, ואז דינה (בת זוגו) באה וזהו, אין סיכוי, חייב לשרת אותה. כמו שקרה בעבר עם משה (חבר ילדות) וכמובן, עם אימא".

מטפל: "אפשר לראות מפלצת בעלת שלושה ראשים".

מטופל: "ואביר עם חרב – אביר קטן".

מטפל: "עם חרב פלסטיק שבורה".

מטופל: "אתנחתא קומית". שקט. "למה אני נכנס לשם? לתפקיד הזה".

מטפל: "באמת שאלה..."

מטופל: "יש לי גם קול, קול שלי, יש לי עבר, אדם שסבל והשתקם, שיכול לעשות דברים".

מטפל: "מתברר שיש כל מיני אבירים..."

     בדיאלוג זה ניסיתי שלא לפרש את הדברים ולתת לזרם הדימויים ההדדי לפעול את פעולתו. דימוי החרב השבורה הכניס ממד נוסף, קריקטורי או משעשע, לחוויית המטופל. ממד זה הרגיע במקצת את חרדת המטופל מפני המפלצת – חרדת כיליון שעשויה להיות דמות אֵם או דמותי כמטפל בחדר. דימוי זה אפשר לו לראות את המצב מבחוץ – מצב קשה שהוא מרגיש בו חרד וחסר אונים, אך גם מצב מבדח ולכן רחוק מעט, מרחק אסתטי שמאפשר לו לשאול על מקומו במצב. נתתי לו מקום בחיפוש התשובה על השאלה למה הוא נכנס ל"שם", ובזכות המקום הזה הוא הצליח לראות גם את הכוחות שיש בו ולהיות "אביר אחר" וגם לזהות את החוזקות שלו, ולא רק להרגיש את חוסר הערך ואת החרדה מהאחר.

     יש להפריד בין הדהוד של זרם דימויים ובין ביטוי בפעולה של המטפל במקרים שבהם הדימוי שעולה אצלו נפלט החוצה ללא מחשבה. אף שאפשר לראות במשחק השרבוט המילולי ביטוי בפעולה של המטפל, בכל זאת ניכרים בו חשיבה ומנגנוני בקרה שמוודאים שזאת תהיה פעולה טיפולית שנעדר ממנה פוטנציאל הרסני. הדרך הטובה ביותר לדעת אם הפעולה נחווית כפעולה טיפולית מקדמת ומפתחת חשיבה או כפעולה חודרנית ופוגענית היא כמובן האזנה קשובה ורגישה לתגובתו של המטופל. בדוגמה הזאת אנחנו רואים את התפתחות הדימויים ואת התרחבותם. ההבנות נתפסות כתוצאת השיתוף של המטפל בדימויים שעלו בדעתו ולא כפירושם. אפשר לכנות תהליך זה בשם שרבוט מילולי (Boyer, 1997). בתהליך זה, כמו במשחק השרבוט שהמציא ותיאר ויניקוט (Winnicott, 1971), כל אחד מוסיף בתורו דימוי על הדימוי של קודמו. בעקבות בויאר כינה פרו (Ferro, 2019) פעולה זאת בשם שרבוט בדיבור (verbal squiggling), אלתור משותף שנבנית בו משמעות ונוצרים סיפורים כמו מנגינה שנוצרת מתוך אלתור משותף של שני נגנים.

     דרך אחרת שבה המטפל משתף את המטופל בדימוי שעולה בראשו הינה, כפי שתיאר אוגדן (2011), דיבור־שהוא־חלימה. בהתאם לרעיון זה, הדיבור ה"לא־אנליטי" של המטופל ושל המטפל עשוי לאפשר להם לחלום יחד את הטיפול. מצב כזה אפשרי כאשר פונקציית אלפא של המטופלים מתפקדת חלקית מאוד, או כשדיבור כזה עשוי לאפשר חשיבה על מה שלא היה יכול להיחשב קודם לכן. דיבור־שהוא־חלימה אינו שיחה טיפולית. הוא מוגדר "אימפרוביזציה בצורת שיחה בעלת מבנה חופשי (היכולה להתנהל סביב כל נושא בעולם) שבה האנליטיקאי משתתף בחלימה שחולם המטופל את החלומות שלא חלם קודם לכן. בעשותו כן, האנליטיקאי מאפשר למטופל לחלום את עצמו באופן מלא יותר אל תוך הקיום" (עמ' 38). בדוגמה הבאה אתאר את אופן היישום של מושגיו של בשלאר בכל הקשור להמשך פיתוח הדמיון. אומנם השיחה שהתנהלה לא הייתה טיפולית, אך היא עודדה יצירתיות, העלאת דימויים ויצירת סיפור משותף (co-narration).

א', אקדמאית, גרה לבדה ומתארת מצוקה שקשורה לבדידות וקושי ביצירת קשר אינטימי. היא עוסקת בספרות, ולכן תחום אסוציאציות משותף זה עולה בטיפול. 

"אני לבד. לא יצאתי מהבית במהלך כל הסוף שבוע. לא היה לי את מי לפגוש ולא היה לי מצב רוח, אפילו פרחים לא היה לי חשק לקנות הביתה, ואתה יודע שפרחים עושים לי טוב". "מרת דאלווי אמרה שתקנה את הפרחים בעצמה", אני מצטט מהזיכרון מפתיחת ספרה של וירג'יניה וולף. "לפחות היו לה חיים, למרת דאלווי היקרה", עונה לי א'. אני מרגיש כי היא אינה משתפת פעולה ואינה משחקת איתי. אני מרגיש את בדידותה ומבין שניסיתי להתכחש לכאבה באמצעות אזכור קטע מספר. אני שוקע איתה בהרגשת חוסר אונים ועצב. "לי אין חיים", היא אומרת, "אין בשביל מה לצאת מהבית". אני שוקע בשתיקה וכעבור זמן מה רואה אותה בעיני רוחי מטיילת ברחוב עם כלב. "חבל שאין לך כלב, אמרת שאת אוהבת כלבים". אני זוכר שלצד האהבה לפרחים דיברה א' על אהבתה לספרות ולכלבים. חשבתי שיש בשיחה ספרים שלא הועילו ופרחים שאי אפשר להגיע אליהם, אבל אולי כלבים יוכלו לעזור. אנחנו מדברים על סוגי כלבים. א' מפגינה בקיאות רבה. אני שומע ולומד על הגזעים האהובים עליה ובתוך כך מספר על אלה שמוכרים לי ואהובים עליי. "אני מאוד אוהבת כלבים, מעדיפה קטנים, חמודים. כלבים־חתולים כאלה. גם עצמאיים וגם נאמנים, גם מתכרבלים וגם קרים ורחוקים", היא אומרת. אני חושב על כל אפשרויות הפירוש של אותם כלבים שהם גם חתולים בלתי אפשריים: האם כך היא חווה את עצמה? האם היא מדברת על אובייקט בלתי אפשרי ולכן לא מושג או על חוסר יכולת להחזיק בתוכה תכונות מנוגדות? אני מניח לאפשרויות פירוש אלה וממשיך לפתח את הסיפור. "איזו חיה מוזרה ומיוחדת המצאת. קחי אותה לטיול, מעניין מה יגידו עליה בגינת הכלבים", אמרתי. א' שותקת מעט ואז אומרת: "כמה תשומת לב היא תקבל, החיה המוזרה הזאת! " אני ער למחשבה שבמקום להרגיש שהכלבים האחרים בגינה ידחו את "החיה המוזרה" הזאת, א' מרגישה שתקבל תשומת לב. אני שמח על כך, אך איני אומר דבר מלבד הבעת הסכמה שזאת חיה מעניינת ואכן, נראה כי היא תקבל תשומת לב. 

     אפשר לפתח דיאלוג זה ואולי נכון לעשות כן. בזמן שדיברנו התחלפו הרגשת התקיעות וחוסר האונים, הבדידות הקשה וחוסר החיבור באפשרות חדשה ליצירה משותפת, לקבלה של חלק במטופלת שמייצג הכלב שהוא גם חתול ואפשרותו של החלק הזה להיות במפגש כלשהו עם העולם.

     אנתרופומורפיזם (האנשה) הוא היבט קליני נוסף שברצוני להדגים. אנתרופומורפיזם הוא ייחוס תכונות, רגשות, מחשבות או אופי לבעלי חיים, לעצמים דוממים בעולם ובעצם לכל דבר שאינו אנושי. ואכן, בשלאר (2020) קרא לעורר את הדמיון. הוא ציטט מתוך ספרים ומדברי משוררים שאצלם הפרטים מדברים, אומרים עלינו משהו באמצעות אמירתם משהו על עצמם ומעצם אמירתם את עצמם. למשל, הבית, המרתף, המדרגות, עליית הגג, הקונכייה, הקן, ביתו של הצב או של הקנגורו אצל בשלאר מספרים לנו עלינו, על הלך רוחנו ועל מצבנו הנפשי. לדוגמה, בשירו של רילקה (1986) "טורסו ארכאי של אפולו" מדבר פסל הטורסו שפיסל רודן אל הצופה המשורר ואומר לו, "שנה חייך!" (עמ' 40). 

     להלן דוגמה קצרה:

מטופל מספר על התקף חרדה שחווה לאחר שליווה את בנו לגן והמשיך למקום עבודתו. הוא היה אמור להציג מצגת ונראה שחשש מפני המצב הזה. "אני יודע מה כתוב בתחילת המצגת שלך", אמרתי לו בחיוך. "מה?" שאל. "שאתה אבא טוב והמצגת טובה גם היא!" אמרתי. נראה לי כי המטופל חייך ונרגע מעט. 

דיון

התערבויות שאינן פרשניות כגון אלה שהוצגו במאמר – שיתוף בדימוי שעולה אצל המטפל, דיבור־שהוא־חלימה, שרבוט מילולי והתערבויות אנתרופומורפיות – הן התערבויות שאינן עוסקות בהוספת מידע על אודות המטופל, או אינן עוסקות בכך ישירות. הרעיון המרכזי בדוגמאות קליניות אלה הוא זה: הביטוי האישי של המטפל – ביטוי שנובע מתוך עיבוד חוויית החלימה שלו ואינו מכוון לתיאור ולפירוש הלא־מודע של המטופל – עשוי להביא לידי צמיחה נפשית באמצעות פיתוח עולם הדימויים של המטופל. דימויים אלה משמשים נושאי רגש, ופיתוחם הוא גם פיתוח המכל של המטופל, ומכאן גם הרחבת עולמו הרגשי. פיתוח דימויים אלה, בעזרת טכניקות כמו אלה שהוזכרו במאמר או אחרות שעוד יש לפתח, נובע מעמדה של קשב צף ופתוח של המטפל. באמצעות הדוגמאות הקליניות הומחשו היבטים משחקיים ויצירתיים שגורמים לשינוי היחס אל החומר הקליני, ולא היבט שמסתיר בתוכו חרדה סמויה שיש לפרש, תוקפנות כלשהי או ניסיון לקשר עם המטפל שאינו צולח, או צולח חלקית, אלא פוטנציאל התפתחות אין־סופי במהותו. 

מסקנות ויישומים לפרקטיקה

החלימה הפואטית שהיא חלק מהגותו של בשלאר (2020) היא חלק מתאוריית הדמיון הפואטי שפיתח, ובהקשר זה יש לעסוק בה – כחלק מתאוריה פילוסופית, פנומנולוגית־אסתטית, ולא כתאוריה טיפולית־אנליטית. עם זאת היבט זה יכול לשמש כלי עזר בטיפול פסיכודינמי, אם יסכימו קלינאים ויישמו את תפיסתו של בשלאר ולפיה טכניקת הפירוש עוצרת את ההתפתחות בטיפול. יתרה מזאת, חשיבתו של בשלאר על החלימה הפואטית ועל מקומה בתאוריה של הדמיון הפואטי מדגישה נקודות מהותיות אחדות בעבודה הקלינית עם מטופלים אשר פונקציית אלפא שלהם לא התפתחה, ולכן הם אינם יכולים לחלום את עצמם אל תוך קיומם. עלינו להמשיך ולחקור את החלימה הפואטית ולפתח אמון ביכולתנו להישען עליה כדי לגלות את עולמו הרגשי של המטופל, עולם שסמוי מעיניו, ולעזור לו לפתח אותו בעזרת הדימויים העולים אצלו ואצלנו.

מקורות

אוגדן, ת. ה. (2011). על אי־היכולת לחלום. עם עובד.

ביון, ו. ר. (2003). במחשבה שנייה. תולעת ספרים. 

ביון, ו. ר. (2004). ללמוד מן הניסיון. תולעת ספרים.

בשלאר, ג. (2020). הפואטיקה של החלל. בבל.

מלצר, ד. (2010). מקראות מלצר. תולעת ספרים.

פרו, א. (1992). טכניקה בטיפול בילדים. תולעת ספרים. 

רילקה, מ. ר. (1986). טורסו ארכאי של אפולו. בתוך ש. זנדבק (עורך), הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית. כתר.

Bachelard, G. (1969). The poetics of reverie: Childhood, language, and the cosmos. Beacon Press.

Bachelard, G. (2014). On poetic imagination and reverie: Selections from the works of Gaston Bachelard. Bobbs-Merrill.‏

Bion, W. R. (1965). Transformations: Change from learning to growth. Elsevier.

Boyer, L. B. (1997). The verbal squiggle game in treating the seriously disturbed patient. The Psychoanalytic Quarterly, 66(1), 62–81.‏

Busch, F. (2019). The analyst’s reveries: Explorations in Bion’s enigmatic concept. Routledge.‏

Calfee, S. (2005). Reverberation and resonance: An exploration of the intersections between psychoanalytic and Jungian views of reverie. Pacifica Graduate Institute.‏

Carey, F. (2018). The place of the visual in psychoanalytic practice. Routledge.‏‏

Ferro, A. (2011). Shuttles to and from the unconscious: Rêveries, transformations in dreaming, and dreams. Italian Psychoanalytic Annual, 5, 89–106.‏

Ferro, A. (Ed.). (2018). Contemporary Bionian theory and technique in psychoanalysis. Abingdon; Oxon; Routledge.‏

Ferro, A. (2019). Psychoanalysis and dreams: Bion, the field and the viscera of the mind. Routledge.‏

Kaplan, E. K. (1972). Gaston Bachelard's philosophy of imagination: An introduction. Philosophy and Phenomenological Research, 33(1), 1–24.‏

Kaplan, E. K. (2003). Imagination and ethics: Gaston bachelard and martin buber. International Studies in Philosophy, 35(1), 75–88.‏

Ogden, T. H. (1997). Reverie and interpretation. The Psychoanalytic Quarterly, 66(4), 567–595.‏

Picart, C. J. (1997). Metaphysics in Gaston Bachelard's “reverie”. Human Studies, 20(1), 59–73.‏

Speziale-Bagliacca, R. (2008). Rêverie and metaphor: A particular way to investigate the unconscious. The American Journal of Psychoanalysis, 68(4), 350–359.

Winnicott, D. (1971). Playing and reality. Basic Books.